1שבעה שבועות תספר. ולהלן הוא אומר (פ' אמור) תספרו חמשים יום, אמר אביי, מלמד שמצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי לחוהיינו כשיגיע למספר שבעה ימים יאמר שהם שבוע אחד, ובשמונה ימים – שהם שבוע אחד ויום אחד וכן להלאה. ואמנם אע"פ דשתי מצות הן בכ"ז אין מברכין שתי ברכות כמו על תפילין ש"י וש"ר, משום דאע"פ כן עיקרה מצוה אחת היא ורק המצוה למנות בשני מנינים, לפי הימים ולפי השבועות, ולא דמי לתפילין שמצותן ניכרת בשתי פעולות. ועוד כתבנו מענין זה בפרשה אמור בפסוק המובא בזה.
.
(חגיגה י"ז ב')
2תספר לך. מלמד שהספירה תלויה בבית דין לטמדייק מדכתיב כאן בלשון יחיד, שנאמר על כלל הכנסיה שהוא הב"ד, וכהאי גונא דריש בת"כ פ' בהר על הפסוק וספרת לך שבע שבתות שנים שמצוה על הב"ד לספור, אמנם כאן אין הכונה שהב"ד יספרו ממש השבע שבתות, יען כי באמת מעיקר המצוה שכל יחיד יספור לעצמו וכמש"כ בפ' אמור וספרתם לכם, ודרשינן שם שתהא ספירה בכל אחד ואחד, והיא מצוה פרטית כציצית ותפילין וכדומה, ורק עיקר כונת הדרשה כאן נוגע לענין אחר, והוא בפירוש הלשון וספרתם לכם ממחרת השבת (פ' אמור) שדעת הצדוקים שהפי' ממחרת השבת – ממחרת שבת בראשית, כלומר יום ראשון בשבוע, וכל שבת סתם נקרא שבת בראשית על שם שביתת הקב"ה בו במעשה בראשית [ויתכן שפירשו כן מפני שהיה קשה להם למה לא כתב ממחרת הפסח או ממחרת החג או המועד, אבל באמת אין זה דיוק כלל כפי שיתבאר בסמוך דלא היה באפשר לכתוב כן], ולפי פירושם, פעמים כשחל יום ראשון של פסח ביום הראשון צריך להמתין עד יום א' הבא, אשר באמת אין סברא כלל להמתין שבעת ימים יתירים אחר שכבר הגיע זמן הקצירה בתחלת החג שהוא מועד האביב.
ולכן דעת חז"ל נאמנה שהפירוש ממחרת השבת – ממחרת יו"ט, כלומר ביום ט"ז בניסן, ולא קשה מה שציין הכתוב שם יו"ט במלת שבת, יען כי באמת שם שבת כולל גם יו"ט שהוא שם שביתה והפסק העבודה כדכתיב ביום הראשון שבתון וכמש"כ כ"פ מזה בחבורנו, [וע"ל בפ' בא בפ' והיה לך לאות], ומה שלא כתוב מפורש ממחרת החג הוא משום דא"כ היה במשמע ממחרת כלות המועד, וגם אם היה כתוב ממחרת הפסח היה במשמע ממחרת יום י"ד יום שחיטת הפסח.
אמנם כדי להחליט יותר ביטול פירושם של הצדוקים מצאו חז"ל לנכון להביא ראיות ורמזים בתורה דהלשון ממחרת הפסח פירושו ממחרת יו"ט, והביאו ראיות שונות ומבוארות הם בסוגיא ולפנינו בפ' אמור, וזו אחת מהנה, דאי ס"ד שהפירוש ממחרת השבת – ממחרת שבת בראשית, כפי דעתם, א"כ הלא כל השבועות ראשיתם באחד בשבת, והכתוב הלא אומר מפורש תספר לך בשנוי מלשון וספרתם לכם, וקאי על הב"ד, וא"כ מבואר שחלות שבועות של כל שנה יהיה תלוי לפי קביעות ב"ד.
.
(מנחות ס"ה ב')
3מהחל חרמש בקמה. תניא, יכול יקצור ויביא ואימתי שירצה יספור, ת"ל מהחל חרמש בקמה תחל לספור, אי מהחל חרמש יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא, ת"ל (פ' אמור) מיום הביאכם מהבאור פשוט, כי מלשון מיום הביאכם ידעינן שהספירה תהיה ביום ההבאה, ולא נדע שיהיה ביום הקצירה, והו"א שיקצור ויביא ואימתי שירצה יספור לכן אמר מהחל חרמש שתהיה הספירה ביום הקצירה, ואם יאמר מהחל חרמש נודע שהספירה תהיה ביום הקצירה ולא נדע שתהיה ביום ההבאה והו"א שיקצור ויספור ויביא אח"כ, לכך איצטריך גם הפסוק מיום הביאכם, ומשני הפסוקים ביחד נדע שיקצור ויביא ויספור ביום אחד.
.
(מנחות ס"ו א')
4מהחל חרמש בקמה. מלמד שמצות העומר להביא מן הקמה מאר"ל מן המחובר, כדי שתהא קצירה לשמה.
.
(שם ע"א א')
5מהחל חרמש בקמה. שיהא הכל בקמה, שיהיה תחלה לכל הנקצרים ושלא תהא קצירתו אלא בחרמש מבכולא חדא דרשה היא, והיינו משקצרו את העומר שמצותו לקצור במגל דוקא ושבשעת קצירתו תהיה כל התבואה בקמה כי אין לקצור דבר קודם לעומר מאז תחל הספירה. –
ודע כי ברא"ש סוף פסחים כתב וז"ל, וכי מברכים ספירת העומר מברכים מעומד, דת"ר בקמה תחל לספור אל תקרא בקמה אלא בקומה, עכ"ל. ואחרי לשון זה נגררו הרבה אחרונים וסמכו לחשב כי אמנם נמצאה ברייתא כזו, אבל אין האמת כן אלא דרשה זו היא סמך ורמז בעלמא נובע מהפוסקים עצמם, וכמש"כ הכ"מ פ"ז הכ"ג מתמידין, והלשון דת"ר שכתב הרא"ש צריך תיקון והגה"ה, ועיין בהגהות הגרי"ב, ואיך שהוא אין ברייתא כזו בשום מקום.
[ספרי].