ישא ה׳ פניו אליך. דרש רב עוירא, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, כתוב בתורתך (פ' עקב) אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד וכתיב ישא ה׳ פניו אליך, אמר להם, ואיך לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה (שם) ואכלת ושבעת – וברכת, והם מדקדקים על עצמם לברך עד כזית ועד כביצה קמחעיין בתוס' נדה ע' ב' ד"ה כתוב וז"ל, לפי הפשט לא משמע שהקב"ה נושא את פניהם, דהא לא כתיב ישא ה' את פניך, ומשמע שיפנה אליך להשים לך שלום, מיהו הגמ' חשיב ליה כאלו כתיב פניך, עכ"ל. ולא ביארו הדברים מאיזה טעם וסברא חשיב הגמ' כאלו כתיב פניך, ול"ל לחשב כן ולהקשות מסתירת הכתובים, וי"ל משום דמצינו גם זולת זה שהקב"ה נושא פנים, כמו בפ' וירא הנה נשאתי פניך, ובמלכים ב' ג' לולא את פני מלך יהודה אני נושא, ובאיוב מ"ב וישא ה' את פני איוב, הרי דבהכרח צריך לפרש נשיאת פנים שבכאן גם ממובן זה.
אמנם אע"פ כן אינו מבואר למה כתיב בלשון נסתר ולא בלשון נוכח, ישא ה' את פניך, דאז היה הבאור מובן ופשוט, ולכן לולא דברי התוס' אפשר לפרש דאין באור הלשון ישא ה' פניו מענין ויתור הוא, ונטיה לפנים משורת הדין, כמו שרגילין לפרש, אלא פשוט הרמת פנים, והיינו להראות פנים שוחקות. והענין הוא, כי כן הוא מטבע המדבר בכעס ורוגז שלא להביט ישר בפנים, ולהיפך המדבר באהבה וחיבה וטוב לב מרים פניו ומביט בהאיש שדובר בו, וא"כ יהיה לפי"ז הביאור אשר לא ישא פנים היינו פנים של עצמו כביכול, ור"ל שלא יראה אות רצון וחבה בדבריו, ובאור הלשון ישא ה' פניו, כלומר שירים פניו לדבר באהבה ורצון וטוב לב, ולפי"ז הוי לשון הפסוקים וקושית הגמ' מבואר ומדוקדק, וראיה לפי' זה ממה דדריש בספרי כאן דבר אחר ישא ה' פניו אליך – יסיר כעסו ממך, וזה כמש"כ, ודו"ק.
והנה תפס שתי הדיעות עד כמה מזמנין, עד כזית ועד כביצה, והם דעת ר' מאיר ור' יהודה בברכות מ"ה א', ובכלל לא נתבאר מה החידוש והרבותא במדה זו עד שעבורה זוכים לנשיאת פנים. ואפשר לומר עפ"י המבואר לפנינו בפ' בחקתי בפסוק ואכלתם לחמכם לשובע שדרשו שם שתאכלו מעט ותשבעו מפני שיתברך המאכל במעיכם, וא"כ מכיון שמברכים על כזית ועל כביצה הרי יש להם בטחון בהקב"ה שיברך המאכל וישבעו, ומדת הבטחון באמונה כנודע מדה גדולה היא. –
ומה שאמר הלשון מדקדקים על עצמם ולא בקיצור מדקדקים עד כזית וכו', י"ל דבא לרמז מ"ש במשנה ה' פ"ח דפאה אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטין וחצי קב שעורים, משום דכתיב במעשר עני (פ' תבא) ואכלו בשעריך ושבעו, וצריך ליתן להם כדי שביעה, וזה בא לרמז כאן כי רק על עצמן הם מדקדקים עד כזית ועד כביצה אף דכתיב ושבעת, אבל במתנות עניים מפרשים הלשון ושבעו – שביעה ממש, וכך נותנים להם כמבואר. .
(ברכות כ׳ ב׳)
אמנם אע"פ כן אינו מבואר למה כתיב בלשון נסתר ולא בלשון נוכח, ישא ה' את פניך, דאז היה הבאור מובן ופשוט, ולכן לולא דברי התוס' אפשר לפרש דאין באור הלשון ישא ה' פניו מענין ויתור הוא, ונטיה לפנים משורת הדין, כמו שרגילין לפרש, אלא פשוט הרמת פנים, והיינו להראות פנים שוחקות. והענין הוא, כי כן הוא מטבע המדבר בכעס ורוגז שלא להביט ישר בפנים, ולהיפך המדבר באהבה וחיבה וטוב לב מרים פניו ומביט בהאיש שדובר בו, וא"כ יהיה לפי"ז הביאור אשר לא ישא פנים היינו פנים של עצמו כביכול, ור"ל שלא יראה אות רצון וחבה בדבריו, ובאור הלשון ישא ה' פניו, כלומר שירים פניו לדבר באהבה ורצון וטוב לב, ולפי"ז הוי לשון הפסוקים וקושית הגמ' מבואר ומדוקדק, וראיה לפי' זה ממה דדריש בספרי כאן דבר אחר ישא ה' פניו אליך – יסיר כעסו ממך, וזה כמש"כ, ודו"ק.
והנה תפס שתי הדיעות עד כמה מזמנין, עד כזית ועד כביצה, והם דעת ר' מאיר ור' יהודה בברכות מ"ה א', ובכלל לא נתבאר מה החידוש והרבותא במדה זו עד שעבורה זוכים לנשיאת פנים. ואפשר לומר עפ"י המבואר לפנינו בפ' בחקתי בפסוק ואכלתם לחמכם לשובע שדרשו שם שתאכלו מעט ותשבעו מפני שיתברך המאכל במעיכם, וא"כ מכיון שמברכים על כזית ועל כביצה הרי יש להם בטחון בהקב"ה שיברך המאכל וישבעו, ומדת הבטחון באמונה כנודע מדה גדולה היא. –
ומה שאמר הלשון מדקדקים על עצמם ולא בקיצור מדקדקים עד כזית וכו', י"ל דבא לרמז מ"ש במשנה ה' פ"ח דפאה אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטין וחצי קב שעורים, משום דכתיב במעשר עני (פ' תבא) ואכלו בשעריך ושבעו, וצריך ליתן להם כדי שביעה, וזה בא לרמז כאן כי רק על עצמן הם מדקדקים עד כזית ועד כביצה אף דכתיב ושבעת, אבל במתנות עניים מפרשים הלשון ושבעו – שביעה ממש, וכך נותנים להם כמבואר. .
(ברכות כ׳ ב׳)