1בכורי כל אשר בארצם. תניא, מניין לשתי הלחם שקודמין לבכורים, ת"ל (ס"פ תשא) וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים מר"ל מה שאתה מביא בחג השבועות שהוא שתי הלחם יהא קודם לכל קציר ואפילו לביכורים.
, ומניין לרבות שבגג ושבחורבה ושבעציץ ושבספינה, ת"ל בכורי כל אשר בארצם מאר"ל מניין שקודמין גם לביכורים של חטים שגדלו בגג ובחורבה, משום דיש סברא לומר שלא יקדמו רק לאלה הגדלין כדרכן בשדה משום דכתיב (פ' משפטים) וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה – ת"ל בכורי כל אשר בארצם, ומשמעות הלמוד מפרש בגמרא, נאמר כאן בכורי כל אשר בארצם ונאמר להלן בכורי קציר חטים, מה בכורים דלהלן שתי הלחם קודמין לכל, אף כאן שתי הלחם קודמין לכל בכורים שבארצכם.
.
(מנחות פ"ד ב׳)
2בכורי כל אשר בארצם. תניא, הבכורים נקנין במחובר לקרקע, דכתיב בכורי כל אשר בארצם מבר"ל שחל בכורים על המחובר לקרקע, שיורד אדם בתוך שדהו ורואה פירות שבכרו קושרו בגמי לסימן ואומר הרי אלו בכורים, וכך הוא מעיקר המצוה להפרישן במחובר, ודריש בכורי כל אשר בארצם – בשעה שהם מחוברים בארץ ביכורים הם.
.
(ירושלמי בכורים פ"ב ה"ג)
3בכורי כל אשר בארצם. מלמד שעושה אדם כל שדהו בכורים מגהרבותא בזה דאע"פ דכתיב (פ' משפטים) ראשית בכורי אדמתך וכן בר"פ תבא ולקחת מראשית כל פרי האדמה, ובעלמא דרשינן בלשון כזה ראשית ולא כל ראשית כמו בחלה דרשינן ראשית עריסותיכם, ראשית ולא כל ראשית שאין אדם עושה כל עיסתו חלה, וכן בתרומה דרשינן כן, אך הכא דרשינן מרבוי יתירא דכתיב בכורי כל. ובירושלמי הובא הפסוק דיחזקאל מ"ד ראשית כל בכורי כל, אך כפי המבואר מרמב"ם בפי' המשנה בכורים פ"ב מ"ד וכן מרע"ב שם ילפינן מפסוק זה, יעו"ש.
.
(שם שם)
4אשר בארצם. בארצם – לרבות שדה של שותפים מדהרבותא בזה אע"פ דכתיב בביכורים בר"פ תבא ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך, בלשון יחיד, ואותו הלשון אתא למעט חו"ל מחיוב ביכורים.
.
(חולין קל"ו א')
5כל טהור בביתך. תניא, בת ישראל המאורסת לכהן לא תאכל בתרומה, מאי טעמא, דכתיב כל טהור בביתך יאכלנו, והרי לית היא בגו ביתא מהוכן בת ישראל המעוברת מכהן או שומרת יבם כהן, דבכולהו אינה נחשבת עוד שהיא בבית הכהן, ורק אז חשובה שהיא בביתו משתכנס לחופה, ובירושלמי כתובות פ"ה ה"ד איתא הלשון אמרו חכמים לעולם אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, וסמכו להן מקרא כל טהור בביתך יאכלנו, ע"כ. וכפי המתבאר מסוגיית הבבלי בכתובות נ"ז ב' עיקר טעם האיסור מאכילה עד שתכנס לתופה הוא דחיישינן שמא ימצא בה מום ויבטל השדוכין משא"כ כשנכנסה לחופה כבר בדקה ע"י קרובותיו, ועוד טעם יש בזה, והלמוד מפסוק זה הוא לאסמכתא בעלמא, וכמו שמורה הלשון וסמכו להם מקרא. ועיין ברש"י קדושין י' ב' רמז לדרשה זו בשם הספרי בקצור לשון.
ועיין בר"ן ריש כתובות חקר אי כניסה לחופה היינו רק כניסה לחוד או דזה נקרא היחוד שמתיחד עמה ויפרישנה לו, והרמב"ם ס"ל דרק היחוד נקרא חופה, והר"ן חולק עליו וס"ל דכל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נשואין נקרא חופה, ויליף כן מדכתיב (פ' מטות) ואם בית אישה נדרה, דמשמע כל זמן שהיא בבית אישה הרי היא ברשותו, ע"כ. ובתוי"ט פ"ה סוף משנה ג' דכתובות הביא זה להסתפק בנדון ענין שלפנינו במ"ש לעולם אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, יעו"ש.
ותמה אני שהרי בדרשה שלפנינו מבואר מפורש כן שרק היותה בבית בעלה נקרא כניסה לחופה, שהרי אמרו עד שתכנס לחופה, וסמכו זה מלשון כל טהור בביתך – שתהא בביתו, הרי דרק ההויה בביתו נקראת כניסה לחופה, ודו"ק.
.
(ירושלמי יבמות פ"ט ה"ה)