1במת בנפש האדם. תניא, ר׳ עקיבא אומר, עובר במעי אשה טמא, דאמר קרא כל הנוגע במת בנפש האדם, איזהו מת שהוא בנפש האדם, הוי אומר זה עובר במעי אשה נדדכשמת עובר במעי אשה ונפתח הרחם ונראה הראש נטמא הבית טומאת אהל מפני העובר אע"פ שלא יצא, וע"ע מענין זה במסכת אהלות פ"ז מ"ד ובתוי"ט שם.
.
(חולין ע"ב א׳)
2במת בנפש האדם. תניא, מניין לרביעית דם הבאה מן המת שמטמאה, שנאמר כל הנוגע במת בנפש האדם, איזהו נפש של אדם שמטמא הוי אומר זו רביעית דם נהדרביעית הלוג דם חיי האדם תלויין בו וכמ"ש בשבת ל"א ב' אמר הקב"ה רביעית דם נתתי בכם וכו', יעו"ש.
.
(שם שם)
3אשר ימות. מגיד הכתוב שאין מטמא עד שימות נולאפוקי גוסס, וע' מש"כ בפ' נשא (ו' ז') בפ' לא יטמא במותם וצרף לכאן, ובספרי סיימו עוד מכאן אתה דן לשרץ שאינו מטמא עד שימות וכן לכל בריה, וע' בפ"א מ"ו דאהלות.
[ספרי].
4את משכן ה׳ טמא. תניא, א"ר אלעזר, כתוב אחד אומר את משכן ה׳ טמא וכתוב אחד אומר (פ' כ׳) כי את מקדש ה׳ טמא, אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים, מכאן לטומאה בעזרה שהוא חייב נזר"ל דכשנטמא בפנים בעזרה ושהה שם חייב, והרבותא בזה אע"פ שיש סברא לומר שרק את זה חייבה התורה מי שנכנס לעזרה כשהוא טמא מכבר, כי כן משמע לשון התורה כל הנוגע וגו' ולא יתחטא, את משכן ה' טמא, משמע דאיירי באותו שראוי להתחטא קודם שיטמא את המשכן.
.
(שבועות ט"ז ב׳)
5את משכן ה׳ טמא. תניא, ר׳ אלעזר אומר, אם נאמר משכן למה נאמר מקדש (פ׳ כ׳) ואם נאמר מקדש למה נאמר משכן, אלא אלו נאמר משכן לחוד הייתי אומר על משכן הוא חייב שכן משוח בשמן המשחה, ואם נאמר מקדש לחוד הייתי אומר על מקדש הוא חייב שכן קדושתו קדושת עולם, לכך נאמר משכן ולכך נאמר מקדש נחולא קשה הא אצטריכא פסוקים אלו לדרשה הקודמת, יען כי שם ילפינן מכפילת הפסוקים בכלל, וכאן דריש רק שנוי המלות משכן ומקדש.
ודע דלפי הבאור כאן ממשכן ומקדש יש לבאר גם שנוי הלשון דכתיב כאן במשכן ונכרתה הנפש ההיא מישראל ולקמן בפסוק כ' במקדש כתיב ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, והוא יען כי המשכן היה רק במדבר ואז היו כל ישראל בקבוץ אחד ולכן כתיב מישראל שהיו כולם שם במעמד אחד, משא"כ במקדש לדורות שלא היו כל ישראל ביחד בירושלים במקום המקדש ורק קהלות קהלות בערי א"י כנודע, לכן כתיב שם מתוך הקהל, כלומר מתוך הקהל שהוא נמנה בתוכו, ודו"ק. וע"ע מש"כ השייך לפסוק זה לעיל בפ' נשא בפסוק ולא יטמאו את מחניהם (ה' ג').
.
(שם שם)
6ונכרתה הנפש. ולהלן הוא אומר (פ׳ מצורע) ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני, לומר לך, זו היא מיתה זו היא כרת, זו היא כרת זו היא מיתה נטר"ל מיתה בידי שמים, ונראה הכונה דבכרת יש גם עונש הגוף לבד עונש הנפש, אבל אין ר"ל ששני העונשין שוין ממש, יען כי באמת יש חילוקים שונים ביניהם, כי המחויב כרת מת בפחות מן ס' שנה וזרעו הקטנים בשעת החטא נכרתים מהעולם ולאחר מותו נפשו כעשן כלה, אבל בעונש מיתה ביד"ש הוי עונשו רק שמת בן ששים שנה ותו לא, וע' מו"ק כ"ח א' ולפנינו בפ' אמור (כ"ב ט') ובס"פ במדבר (ד' י"ח) ובפ' דברים (א' ל"ה) מש"כ בענין זה.
[ספרי].
7לא זרק עליו. תניא, ר׳ חנניא אומר, זריקה בכלל הזיה, א"ר יוחנן, וקרא מסייעו, דכתיב כי מי נדה לא זרק עליו אע"פ דלא קיים גבי׳ אלא הזאה סכדכתיב בפ' י"ט והזה הטהור על הטמא, ומבואר שרגיל הכתוב לקרוא להזיה זריקה. ומה ששייך לענין דרשה זו לדינא, עיין לעיל בפ' קרח בפסוק אך בכור שור וגו' את דמם תזרוק.
.
(ירושלמי פסחים פ"ה ה"ו)
8טמא יהיה וגו׳. טמא יהיה – לרבות טבול יום, עוד טומאתו בו – לרבות מחוסרי כפרה סאטבול יום נקרא כל טמא טומאה דאורייתא שטבל ולא העריב שמשו עדיין אף שהוא מהטמאים שא"צ קרבן, וכן כל מחוסרי כפרה ג"כ אין יכולים ליכנס למקדש, וע' במס' פרה פי"א מ"ד, ומש"כ אנו בפ' תזריע בפסוק וכפר עליה הכהן וטהרה, ולקמן בפסוק כ' בדרשה ואיש אשר יטמא באה עוד דרשה על פסוק זה.
.
(נזיר מ"ה א׳)