אדם. להוציא את הסילונית סבצ"ל סריינא, והוא מין דג שחציו דג וחציו אדם [ע' רש"י בכורות ח' א'] והרבותא אע"פ דאינו כדג לענין אכילה בכ"ז גם אינו כאדם לענין טומאת אהל דכיון דכתיב אדם בעינן אדם שלם.
.
(תו"כ פ׳ שמיני, י"א י׳)
(תו"כ פ׳ שמיני, י"א י׳)
קריאה במקור
תורה תמימה על התורה · במדבר · פרק 19 · פסקה 14
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
אדם כי ימות באהל. אמר ריש לקיש, מניין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל סגנראה הכונה במי שמיגע עצמו הרבה על קנין התורה, וע"ד המאמר יגעת ומצאת, וכונת הלשון שממית עצמו עליה כלומר שמרפה ומחליש עצמו בלמודו, ומצינו הלשון מיתה מורה על חלישה כמו משמש מת (יבמות נ"ה ב') ובב"מ צ"ה א' מה לי קטלה פלגא ובתענית כ"ז ב' כדי שלא יצאו מעונג לצער וימותו, וכן בלשון הכתוב באיוב י"ג הן יקטלני לו איחל, וכמ"ש כאן בסוגיא על הפסוק הסכת ושמע ישראל, כתתו עצמכם על דברי תורה, ועיין ברש"י, ודריש כן ע"ד רמז וסימן לדבר מלשון זאת התורה אדם כי ימות באהל, בדרך לשון נופל על לשון, ואהל מלשון יושב אהלים, כלומר בביהמ"ד. ועיין תנחומא פ' בראשית משמע דכל ענין זה קאי רק על תורה שבע"פ. –
ועיין בגיטין נ"ז ב' מוקי הפ' כי עליך הורגנו כל היום אלו תלמידי חכמים שממיתין עצמן על דברי תורה, ומביא דרשה זו, ומשמע לכאורה דמפרש שממית מיתה ממש, אבל באמת הכונה דלפעמים יקרה שמרוב יגיעה ורפיון ימותו ג"כ, וכמו דמוקי שם חד מ"ד פ' זה על מילה בשמיני ופירש"י דזימנין דמיית.
וניחא ליה להסמיך זה הדרש על לשון זה משום דמדייק יתור הלשון זאת התורה, אחרי דבריש הפרשה כתיב זאת חקת התורה, וקאי על כל הפרשה, וגם בשארי ענינים בפרשה זו כמו עניני טומאת מגע ומשא ועוד, לא כתיב בהו ביחוד זאת התורה כמו בכאן, ולכן מצא מקום לתלות דרשה אסמכתית כדרך חז"ל בכ"מ. .
(ברכות מ"ג ב׳)
ועיין בגיטין נ"ז ב' מוקי הפ' כי עליך הורגנו כל היום אלו תלמידי חכמים שממיתין עצמן על דברי תורה, ומביא דרשה זו, ומשמע לכאורה דמפרש שממית מיתה ממש, אבל באמת הכונה דלפעמים יקרה שמרוב יגיעה ורפיון ימותו ג"כ, וכמו דמוקי שם חד מ"ד פ' זה על מילה בשמיני ופירש"י דזימנין דמיית.
וניחא ליה להסמיך זה הדרש על לשון זה משום דמדייק יתור הלשון זאת התורה, אחרי דבריש הפרשה כתיב זאת חקת התורה, וקאי על כל הפרשה, וגם בשארי ענינים בפרשה זו כמו עניני טומאת מגע ומשא ועוד, לא כתיב בהו ביחוד זאת התורה כמו בכאן, ולכן מצא מקום לתלות דרשה אסמכתית כדרך חז"ל בכ"מ. .
(ברכות מ"ג ב׳)
אדם כי ימות באהל. כל היוצא כן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, מנלן, א"ר אלעזר, גמר אהל אהל ממשכן, כתיב הכא אדם כי ימות באהל וכתיב התם (פ׳ פקודי) ויפרש את האהל על המשכן, מה להלן של פשתן קרוי אהל אף כאן של פשתן קרוי אהל סדהנה דין טומאת אהל כך הוא, דאם האהל עצמו מאהיל על הטומאה, והיינו שהמת תחתיו, ואע"פ שלא נגעה בו הטומאה, הוי זה האהל אבי אבות הטומאה, ומטמא לנוגע בו אפילו מאחוריו טומאת שבעה וכדכתיב והזה על האהל והוי כבגדים וכלים שנגעו במת, ולאחר שהוציאו הטומאה מתוכו הו"ל צד פנימי אבי אבות הטומאה, וצד החיצון אב הטומאה, מדנגע צד חיצון בצד פנימי, והוי ככלים שנגעו בכלים שנגעו במת, ועיין תוי"ט פ"ז מ"ב דאהלות, וכל זה אם היה האהל מבגד או מעור או משק, מילי דפשתן, דרק בכזה נקרא אהל, כפי שיתבאר, אבל אם היה האהל מנסרים או של עצם או של מתכת הרי הוא כבית וטהור, וכן אם היה האהל מדבר היוצא מן העץ כמו קנבוס וצמר גפן דינו ג"כ כבית, חוץ מן הפשתן דהוי כמו בגד, וטמא, ואע"פ שפשתן נקרא עץ כדכתיב (יהושע ב׳:ו׳) ותטמנם בפשתי העץ, בכ"ז טמא הוא כדמפרש. –
והנה רש"י פירש יליף ממשכן דלא הוי ביה כל יוצא מן העץ אלא פשתן, כדכתיב עשר יריעות שש משזר, עכ"ל. ואמנם עדיין אינו מבואר מנ"ל דשש היינו פשתן, ונראה דבגמרא כאן חסר תשלום הענין, וצ"ל כמו שהוא בירושלמי שבת פ"ב ה"ג בזה"ל, כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, מנה"מ, א"ר אלעזר [הוא בעל הדרשה שלפנינו], מן המשכן למדו [דפשתן נקרא אהל] דכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, וכתיב (יחזקאל מ״ד:י״ח) פארי פשתים יהיו על ראשם, את למד שש משש ושש מפארי ופארי מפארי, ע"כ, והבאור הוא דבמשכן כתיב עשר יריעות שש משזר ובפ' תצוה כתיב ואת פארי המגבעות שש, ושש דפארי המגבעות ילפינן בסמיכות מפארי דכתיב גביה, ושוב ילפינן פארי דכתיב במגבעות מפארי דכתיב ביחזקאל שם ג"כ בענין מגבעות דכתיב ביה מפורש פארי פשתן, אלמא דשש היינו פשתן.
והרי מבואר דבגמרא שלנו לא נגמרה דרשת ר' אלעזר וצריך לסיים כמו בירושלמי, דאנן ידעינן דשש היינו פשתן מפארי פשתים יהיו על ראשם דיחזקאל, וגם מתבאר דבירושלמי חסרה התחלת הדרשה שבבבלי כמו שהיא לפנינו, גמר אהל אהל ממשכן, כתיב הכא זאת התורה וכו', דאל"ה עיקר חסר בהדרשה, הא דכתיב אהל בטומאה ובמשכן.
וכה הנה בצרוף וחבור הגירסות שבבבלי וירושלמי, יוצאת הדרשה משוכללת ומבוארת, תמה וברה ומסודרת, ודו"ק. .
(שבת כ"ח א׳)
והנה רש"י פירש יליף ממשכן דלא הוי ביה כל יוצא מן העץ אלא פשתן, כדכתיב עשר יריעות שש משזר, עכ"ל. ואמנם עדיין אינו מבואר מנ"ל דשש היינו פשתן, ונראה דבגמרא כאן חסר תשלום הענין, וצ"ל כמו שהוא בירושלמי שבת פ"ב ה"ג בזה"ל, כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, מנה"מ, א"ר אלעזר [הוא בעל הדרשה שלפנינו], מן המשכן למדו [דפשתן נקרא אהל] דכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, וכתיב (יחזקאל מ״ד:י״ח) פארי פשתים יהיו על ראשם, את למד שש משש ושש מפארי ופארי מפארי, ע"כ, והבאור הוא דבמשכן כתיב עשר יריעות שש משזר ובפ' תצוה כתיב ואת פארי המגבעות שש, ושש דפארי המגבעות ילפינן בסמיכות מפארי דכתיב גביה, ושוב ילפינן פארי דכתיב במגבעות מפארי דכתיב ביחזקאל שם ג"כ בענין מגבעות דכתיב ביה מפורש פארי פשתן, אלמא דשש היינו פשתן.
והרי מבואר דבגמרא שלנו לא נגמרה דרשת ר' אלעזר וצריך לסיים כמו בירושלמי, דאנן ידעינן דשש היינו פשתן מפארי פשתים יהיו על ראשם דיחזקאל, וגם מתבאר דבירושלמי חסרה התחלת הדרשה שבבבלי כמו שהיא לפנינו, גמר אהל אהל ממשכן, כתיב הכא זאת התורה וכו', דאל"ה עיקר חסר בהדרשה, הא דכתיב אהל בטומאה ובמשכן.
וכה הנה בצרוף וחבור הגירסות שבבבלי וירושלמי, יוצאת הדרשה משוכללת ומבוארת, תמה וברה ומסודרת, ודו"ק. .
(שבת כ"ח א׳)
אדם כי ימות באהל. אמר ר׳ יונתן, לעולם אל ימנע אדם עצמו מדברי תורה אפילו בשעת מיתה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל, אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה סהעיין בחא"ג ומש"כ לעיל סוף אות ס"ב וצרף לכאן.
[שנת פ"ג ב׳]
אדם כי ימות באהל. תניא, אהל אהל, ריבה אפילו אהל שאינו עשוי בידי אדם סוכגון חור שחררוהו המים, כגון בשפה גבוה על הנהר והמים חוטטין מתחתיו ונכנסין ועושין נקב ארוך, או שנקבוהו שרצים וכדומה מענינים החשובים בפ"ג מ"ז דאהלות, ויליף ממה דבפסוק זה כתיב שלש פעמים אהל, אדם כי ימות באהל, כל הבא אל האהל, וכל אשר באהל יטמא, ודי היה לכתוב כל הבא אל תוכו וכל אשר בתוכו, ומדכתיב שתי פעמים יתרים בא לרבות כל מין אהל.
.
(סוכה כ"א א׳)
(סוכה כ"א א׳)
אדם כי ימות באהל. תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, קברי עובדי כוכבים אין מטמאין באהל, דכתיב אדם כי ימות באהל וכתיב (יחזקאל ל״ד:ל״א) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויים אדם ואין העובדי כוכבים קרויים אדם סזכמה מפרשים נתקשו בבאור דרשה זו, ובתוס' הרבו להקשות מכמה מקומות דהשם אדם כולל גם עובד כוכבים, וביותר הקשו ממ"ד בסנהדרין נ"ט א' אפילו עובד כוכבים העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, ללמדך אפילו עובד כוכבים הלומד תורה, ותרצו בשם ר"ת דיש חילוק בין אדם להאדם, דעובד כוכבים בכלל האדם הוא, עכ"ל. ולכאורה אין אלו אלא דברי קבלה, דמהיכי תיתא לחלק כן, וכבר נתחבטו בזה המפרשים, וכמה עמלו וטרחו למצוא מקור לדבריו.
ואפשר לומר בכונתו משום דבכלל אין שייך לתאר שם עצם בה' הידיעה, לומר המשה, האהרן, משא"כ שם כללי, העיר, הנהר, ההר, הגבעה, ולפי"ז י"ל דהיכי דכתיב אדם בלא ה' הידיעה מורה על שם פרטי, והוא אינו כולל רק אחד, ובאומות רק אומה אחת, ישראל, אבל האדם הוא שם כללי כולל לכל האומות, ודו"ק. –
והנה כתבנו זה רק להסביר ולבאר דברי ר"ת התמוהים מאוד לכאורה, אבל לפי האמת נראה דאין כונת הגמרא כפשטות הלשון דאין העובדי כוכבים כלולים בשם אדם, דמהיכי תיתא, והא שם זה כולל לענין בריאת גוף ונשמה ממין האדם, ויותר מזה מצינו כמה וכמה פסוקים בשם אדם הכוללים רק עובדי כוכבים, כמו מעשה ידי אדם, ועוד הרבה, אלא הכונה דבמקום שמדבר הקב"ה לישראל בדברי תורה ומצות ומכנה אותם בשם אדם מכוין רק לישראל ולא לאומות שאינם בכלל המצות, וסמך לזה מביא מלשון הפסוק דיחזקאל אדם אתם, אבל אין ראיה זו אלא לרמז ואסמכתא בעלמא, וכ"כ הגר"ץ חיות. ופרטי דין טומאת קברי עובדי כוכבים מבואר ביו"ד סי' שע"ב ס"ב. .
(יבמות ס"א א׳)
ואפשר לומר בכונתו משום דבכלל אין שייך לתאר שם עצם בה' הידיעה, לומר המשה, האהרן, משא"כ שם כללי, העיר, הנהר, ההר, הגבעה, ולפי"ז י"ל דהיכי דכתיב אדם בלא ה' הידיעה מורה על שם פרטי, והוא אינו כולל רק אחד, ובאומות רק אומה אחת, ישראל, אבל האדם הוא שם כללי כולל לכל האומות, ודו"ק. –
והנה כתבנו זה רק להסביר ולבאר דברי ר"ת התמוהים מאוד לכאורה, אבל לפי האמת נראה דאין כונת הגמרא כפשטות הלשון דאין העובדי כוכבים כלולים בשם אדם, דמהיכי תיתא, והא שם זה כולל לענין בריאת גוף ונשמה ממין האדם, ויותר מזה מצינו כמה וכמה פסוקים בשם אדם הכוללים רק עובדי כוכבים, כמו מעשה ידי אדם, ועוד הרבה, אלא הכונה דבמקום שמדבר הקב"ה לישראל בדברי תורה ומצות ומכנה אותם בשם אדם מכוין רק לישראל ולא לאומות שאינם בכלל המצות, וסמך לזה מביא מלשון הפסוק דיחזקאל אדם אתם, אבל אין ראיה זו אלא לרמז ואסמכתא בעלמא, וכ"כ הגר"ץ חיות. ופרטי דין טומאת קברי עובדי כוכבים מבואר ביו"ד סי' שע"ב ס"ב. .
(יבמות ס"א א׳)
אדם כי ימות באהל. אברים היתירים שבאשה אין מטמאין באהל, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל – דבר השוה בכל אדם סחהאברים היתירים שבאשה הם באברי ההולדה, שני צירים ושני דלתות, ועיין במ"ר ריש פ' תזריע.
.
(בכורות מ"ה א׳)
(בכורות מ"ה א׳)
כל הבא אל האהל. מלמד שדרך פתחו הוא מטמא ואינו מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח סטכי לשון ביאה אל הבית הוא רק כשנכנס דרך הפתח וכמ"ש בשבועות י"ז ב' טמא שנכנס להיכל דרך גגין פטור משום טומאת מקדש, שנאמר ואל המקדש לא תבא, דרך ביאה אסרה תורה, ולכן בבית פתוח אינו מטמא כל סביביו רק כנגד הפתח שדרך שם נקרא ביאה, ועיין מש"כ שם בפ' תזריע.
[ספרי].
כל הבא אל האהל וגו׳. כל הבא אל האהל – זה הבא מקצתו, וכל אשר באהל – זה הבא כולו עפשוט דדייק כפילת הענין כל הבא אל האהל וכל אשר באהל. ומפרש בספרי דאע"פ דלפי"ז היה די לכתוב כל הבא אל האהל והוי ידעינן בכש"כ דכל אשר באהל היינו בביאת כולו טמא, אך אשמעינן זה משום דקי"ל אין עונשין מן הדין.
.
(שם)
(שם)
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Torah Temimah, Vilna, 1904
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001750892
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 6 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: ef2a187d3f6f8fbdd296dd78780af6dcee0a1337cd7fd6f3d39c05feebe95aad