1הדם הוא הנפש. מלמד שדם שהנפש יוצאה בו קרוי דם, ודם שאין הנפש יוצאה בו אינו קרוי דם, מכאן לדם התמצית שאינו מכשיר לקבל טומאה פזדם התמצית היא דם שמתמצה ושותת בשעת שחיטה או אח"כ בעוד שהבהמה חיה עודנה, וענין הכשר לטומאה הוא שכל אוכל הראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה עד שיבלל במים או באחד משבעה משקין והדם אחד מהם, ובהכשר כתיב (ס"פ שמיני) וכל משקה אשר ישתה, ורק בדם כזה מצינו לשון משקה, ודם חללים ישתה (פ' בלק) והיינו דם התמצית שיוצא מן החלל. .
(פסחים ט"ז ב')
2ולא תאכל וגו'. ת"ר, ולא תאכל הנפש עם הבשר, איזה הוא בשר שהוא עם הנפש הוי אומר זה אבר מן החי פחלכאורה הפירוש הנפש עם הבשר הדם שעם הבשר כמו שאמר מקודם לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש, אך באמת א"א לפרש כן, יען דא"כ הוא מאי חזית שעם הבשר אסור לאכול הדם, הא דם לבדו אסור ג"כ, לכן מפרש דקאי על אבר מן החי שענינו הוא שלא תאכל הבשר בעוד שהנפש היינו החיות עדיין בתוכו, וזה הוא אבר מן החי. ועל יסוד דרשה זו סובבים הולכים כל הדרשות הבאות בפסוק זה, ולכן קבענוה בתחלה אף כי היא מאוחרת בסדר הש"ס לדרשות הבאות. .
(חולין ק"ב ב')
3ולא תאכל וגו'. סמיך דם לאבר מן החי, ללמד מה אבר מן החי אסור אף דם מן החי אסור, ואיזה זה, זה דם הקזה שהנפש יוצאה בו פטסמך על המבואר בדרשה הקודמת, דפסוק זה איירי באבר מן החי, ולמעלה מזה פירש איסור דם, דלגופיה לא איצטריך, דהא כבר נתבאר איסורו בפ' ויקרא, ובפ' צו, ובפ' אחרי, אלא בא כאן להקישו לאבר מן החי דגם דם מן החי אסור, וכגון דם הקזה שיש בו משום יציאה מן החי ומשום נפש. ואיצטריך לאשמעינן זה משום דהו"א דאיסור דם הוי רק דם שחוטה דבזה כתיב ענינו בס' ויקרא, קמ"ל, ועיין כריתות כ"ב ב' מפרש איזה דם הקזה שהנפש יוצאה בו – מטיפה המשחרת ואילך משהוא מתחיל לצאת. ועיקר טעם היקש דם לאבר מן החי, בכאן ובדרשה הבאה, הוא משום דאיסור שניהם ממקום אחד יהלכון, והיינו משום דשניהם נקראו נפש כמפורש באבר מן החי לא תאכל הנפש עם הבשר, ומבואר למעלה דקאי על אבר מן החי, וכן גם דם נקרא נפש, כמש"כ בפ' אחרי כי הדם הוא הנפש. .
(פסחים כ"ב ב')
4ולא תאכל וגו'. תניא, אבר מן החי מותר בהנאה, ואפילו לר' אבהו דאמר לא תאכל אפילו איסור הנאה במשמע, שאני הכא דאתקש לדם דכתיב כי הדם הוא הנפש צנסמך על המבואר בדרשה דלעיל דפסוק זה באבר מן החי איירי, ועפ"י הבאור שכתבנו לעיל באות הקודם דערכי אבר מה"ת ודם שוין שנקראים שניהם נפש, יעוי"ש, ולכן גם ערכי איסורן שוה.
ויש להעיר כי בירושלמי פסחים פ"ב ה"א מביאין פסוק אחר דאבר מן החי מותר בהנאה, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וגו', אבל זה פלא כי שם משמע דהוא ממימרא דר"א וז"ל, ר"א בשם ר' אלעזר כ"מ שנאמר לא תאכל כו' כשם שפירש לך באבר מן החי כו', והמימרא הזאת הובאה גם בבבלי בהשמטת הדבור אבר מן החי, והקשו והרי אבר מן החי וכו', וצ"ע. .
(שם שם)
5ולא תאכל וגו'. אמר רב, אבר מן החי צריך כזית לחייב עליו, מאי טעמא, ולא תאכל כתיב ביה, ואכילה בכזית צאנסמך על הדרשה הראשונה שבפסוק זה דפסוק זה באבר מן החי איירי, ובגמ' שקלו וטרו הרבה בדין זה והעלו דאם חתך מן האבר כברייתו בשר גידים ועצמות כזית מכולם לוקה אע"פ שאין בו בשר אלא כל שהוא, אבל אם חלקו מבחוץ ואכלו פטור, וכפי דמשמע מרמב"ם פ"ה ה"ג ממאכלות הוי הפירוש חלקו מבחוץ שהפריד האבר אחר שתלשו מן החי, והפריד הבשר מן הגידים ומן העצמות אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו, ויש עוד פירושים בזה. .
(חולין ק"ב א')
6ולא תאכל וגו'. תניא, האוכל אבר מן החי מן הטריפה חייב שתים, משום לא תאכלו כל נבילה (י"ד כ"א) ומשום ולא תאכל הנפש עם הבשר צבנסמך על המבואר בריש פ' זה דהפסוק הזה באבר מן החי איירי, ומפסוק לא תאכלו כל נבלה מרבינן טרפה כפי שיתבאר שם. .
(ירושלמי נזיר פ"ו ה"א)
7הנפש עם הבשר. הא בשר לחודיה אכיל, מלמד שכל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו, וכל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה על אבריו, מכאן לאבר מן החי שאינו נוהג אלא בבהמה חיה ועוף הטהורין צגדהכי משמע לא תאכל ממנו בעוד שהנפש עמו, ומבואר דאחר שיצא ממנו הנפש [דהיינו לאחר שחיטה והרקת הדם] תאכל ממנו, והרי ע"כ מבואר דזה רק בטהורין, דאלו בטמאין אסורים גם לאח"כ. ובעיקר דרשה זו סמיך על המבואר בריש פסוק זה דהפסוק איירי באבר מן החי, יעוי"ש. ולכן אם אכל אבר מן החי של טמאה אין לוקין על איסור אבר מן החי משום דאין איסור אבר מה"ח חל על איסור טמאה דקדים לו.
והנה פשוט הדבר דעיקר דין זה צריך לאשמעינן רק בבהמה חיה ועוף, אבל בדגים בודאי לא שייך איסור אבר מה"ח אחרי דכולי מותר חי [לבד משום איסור בל תשקצו את נפשותיכם], ותמיהני על הלבוש ביו"ד סי' ס"ב שכתב בטעם דאבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף משום דכתיב ולא תאכל הנפש והני כולהו בעלי נפש הם, ודרשה זו מדיליה היא, ואינה מתקבלת לי, דלפי"ז הרי גם דגים בכלל נפש, וגם לא ידעתי בכלל ל"ל דרשה זו אחרי דרשת הגמ' שלפנינו, וצ"ע. .
(חולין ק"ב א')