1וגונב איש. ת"ר, כי ימצא איש גונב נפש (פ׳ תצא) אין לי אלא איש שגנב, אשה שגנבה מניין, ת"ל וגונב איש – מכל מקום קכדלכאורה אין כל צורך לדרשה זו, דהא בלא"ה קי"ל השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה [עיין לעיל בפסוק א'], אך י"ל לפי מש"כ התוס' בסנהדרין פ"ד ב' ועוד ראשונים דהא דאמרינן השוה הכתוב אשה לאיש וכו' הוא רק היכא דלא כתיב בפסוק מפורש שם איש רק בסתמא כמו כל הורג נפש, וכן הכא וגונב, וכדומה, משא"כ היכא דכתיב מפורש איש כמו ואיש כי יכה אז צריך רבוי מיוחד לאשה ואי לאו הכי היינו ממעטין אותה, ולפי"ז יתבאר היטב ענין דרשה זו, לפי שנאמר כי ימצא איש גונב נפש, אין לי אלא איש שגנב, אשה מנין, ר"ל מדכתיב מפורש איש, תלמוד לומר וגונב איש מכל מקום, כלומר מדכתיב וגונב סתם הדרינן לכללא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. .
(שם פ"ה ב׳)
2וגונב איש. לפי שנאמר (פ' תצא) כי ימצא איש גונב נפש, יכול אף בן שמונה במשמע, ת"ל וגונב איש, מגיד שאינו חייב עד שיגנוב בן קיימא קכהעיין מה שכתבתי לעיל בפסוק י"ב בדרשה מכה איש אות צ"ג. .
(מכילתא)
3ומכרו. שמכרו כולו ולא שמכר חציו קכונראה דבא למעט אם גנב ומכר את מי שהוא חציו עבד וחציו בן חורין דהוי מכירה רק לחציו בן חורין, וזו היא דעת חכמים במשנה סנהדרין פ"ה ב. .
(שם)
4ונמצא בידו. הגונב את בנו פטור, דכתיב ונמצא בידו פרט למצוי קכזר"ל דהלשון ונמצא מורה רק על דבר שאין מהרגיל למצאו שם, משא"כ הבן מצוי ורגיל תמיד עם אביו. ומצינו שרגילים חז"ל לדרוש לפעמים שורש מצא במובן מצוי כמו בפסחים ה' ב' לא ימצא לך אף במצוי אצלך, ובב"ק ס' א' כי תצא אש ומצאה קוצים דרשו אימתי אש יוצאה בזמן שקוצים מצוין לה, ולפעמים ממעט מצוי מלשון כי ימצא כמו הכא ובסוטה מ"ה ב' לענין עגלה ערופה כי ימצא פרט למצוי ובערכין ל' ב' ומצא כדי גאולתו פרט למצוי, ונראה דבכל מקום דריש לפי ענינו, וע' בסוגיא. .
(סנהדרין פ"ו א׳)
5ונמצא בידו. אין מציאה אלא בעדים קכחדרשה זו נסמכת על מ"ש בספרי פ' שופטים (י"ז ב') על הפסוק כי ימצא בקרבך – בעדים, שנאמר על פי שנים עדים, וזהו בנין אב שכל מקום שנאמר ימצא בשני עדים הוא, והבאור הוא, דלשון נמצא מורה על מה שאין ספק במציאותו והוייתו, וזה יצויר רק כשיש עדים בדבר, ועיין לפנינו בפ' תצא בפסוק כי ימצא איש גונב נפש (כ"ד ז'). , בידו – אין בידו אלא ברשותו, וכן הוא אומר (פ׳ חקת) ויקח את כל ארצו מידו קכטומהאי טעמא קי"ל בסנהדרין פ"ה ב' הגונב נפש אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו, יעו"ש ולפנינו בפרשת תצא כ"ד ז'.
ודע דמה שהפסיק הכתוב בענין גונב נפש בין דין דמכה אביו ובין דין דמקלל אביו כתבו הראב"ע ורמב"ן בשם הגאון [הוא רב סעדיה גאון] שבא ללמדך דלכן חייב הגונב נפש (וסתמא נגנבים הם כשהם קטנים) מפני שהוא גורם להנגנב שיקלל אביו ואמו מפני שאינו מכירם, ולפלא שכתבו כן בשם גאון בעוד שהדבר מפורש כן במ"ר פ' נשא פרשה ט' סי' ז'.
ואמנם זה הוא ע"ד הדרש ואגדה, וע"ד הפשט י"ל בטעם הפסקה זו, שהכתובים כאן ישמיעונו ענינים אלו שבין אדם לחבירו שחייבים עליהם מיתה וכולם בדרך לא זו אף זו, כלומר שהולכים מן החמור אל הקל, וזו היא רבותייהו דאעפ"כ חייבים עליהם מיתה, וכה נקט מקודם (פסוק י"ב) מכה איש ומת – מות יומת, למטה מזה (פסוק ט"ו) רק המכה לבד אף שלא מכת מיתה, והיינו המכה אביו ואמו, ג"כ מות יומת, למטה מזה (פסוק שלפנינו) וגונב איש ומכרו, אע"פ שלא עשה מעשה בגוף האדם רק מעשה מן הצד שמכרו, ג"כ מות יומת, ולמטה מזה מקלל אביו ואמו אע"פ שאינו עושה מעשה כל עיקר אלא רק דבור בעלמא, ג"כ מות יומת, ולפי"ז סדר הכתובים וענינם מבוארים היטב. .
(מכילתא)