תורה תמימה על התורה · שמות · פרק 21 · פסקה 17

ומקלל אביו ואמו. ת"ר, נאמר ומקלל אביו ואמו מות יומת ונאמר (פ׳ אמור) איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, מכאן שהשוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום ^קלעיין מש"כ לעיל בפ' יתרו בפסוק כבד את אביך. .
(קדושין ל׳ ב׳)

ומקלל אביו ואמו. אין לי אלא אביו ואמו, אביו בלא אמו, אמו בלא אביו מניין, ת"ל (פ׳ קדושין) אביו ואמו קלל דמיו בו ^קלאר"ל כאן סמך הפעל קלל לאביו והתם סמך פעל זה לאמו, ש"מ שחייב על קללת כל אחד, וזו דעת ר' יאשיה, ור' יונתן ס"ל דבכלל לשון כזה דכתיבי שני שמות בפעל אחד מורה על הפרוד, יען כי כשמכוין הפסוק לחבור הענינים כותב מפורש יחדו, כמו לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו, לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, ועיין בתוס' ב"ק נ"ד א'. .
(סנהדרין ס"ו א׳)

מות יומת. בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה, נאמר כאן דמיו בו ^קלבלא כאן ממש אלא בענין זה בפ' קדושים איש אשר יקלל את אביו ואמו דמיו בו. ונאפה באוב וידעוני דמיהם בם, מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה ^קלגוהתם כתיב מפורש סקילה דכתיב שם באבן ירגמו אותם דמיהם בם, ורש"י בפסוק זה כתב כל מקום שנאמר דמיו בו בסקילה ובנין אב לכולם באבן ירגמו אותם דמיהם בם, עכ"ל. והרא"מ הרבה להקשות עליו למה לא יפרש לשון המכילתא בגז"ש כפי הנהוג בדברי חז"ל נאמר כאן ונאמר כאן, והאריך הרבה בזה, יעו"ש. ואני תמה על תמיהתו, כי הלא דברי רש"י יתפרשו פשוט מאד דבא לפרש מנ"ל דהתם באוב וידעוני הוי בסקילה משום דכתיב שם באבן ירגמו אותם, ומשם אנו למדין לכל המקומות דכתיב דמיו בו, אבל איך אנו למדין – בודאי בגז"ש וכפשטות לשון המכילתא, ודו"ק.
והנה ידוע דסקילה חמורה מחנק וכמבואר בסנהדרין ריש פ"ז מ"ט ב', ובכן צ"ע מפני מה חמור מקלל אביו ואמו ממכה, שהמכה נדון בחנק כמבואר לעיל ס"פ ט"ו ומקלל בסקילה, והלא דבר פשוט הוא שהמכה גרוע ממקלל, שזה עושה מעשה וזה אינו עושה מעשה, ובעלמא קי"ל דלאו שיש בו מעשה חמור מלאו שאין בו מעשה.
ואפשר לומר עפ"י מ"ש בקדושין ל' ב' [והובא בדרשה לעיל] נאמר ומקלל אביו ואמו מות יומת ונאמר איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום, יעו"ש. היינו שהושוו בעונש שזה בסקילה וזה בסקילה, אבל בהכאה דלא שייך כלפי מעלה וכמ"ש בגמרא שם ולא שייך היקש לכן אוקמא אכללא דכל מקום שנאמר מות יומת סתם אינה אלא חנק, ודו"ק. .
(מכילתא)