באבן או באגרוף. תניא, ר' נתן אומר, הקיש אבן לאגרוף ואגרוף לאבן, מה אבן שיש בו כדי להמית אף אגרוף שיש בו כדי להמית קלדהא דאבן יש בה כדי להמית נראה דסמך על הכתוב דפ' מסעי ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו משמע דיש באבן כדי להמית וכך בעינן אגרוף שיהיה בו כדי להמית. , ומה אגרוף בידוע אף אבן בידוע, הא אם נאבדה פטור קלהר"ל מה אגרוף לא שייך בו אבידה אלא ראוי להתבונן בו אם ראוי לעשות חבלה זו כך בעינן אבן שיראוה העדים ויתבוננו בה אם ראוי לעשות אותה חבלה, משא"כ אם נאבדה מיד המכה ולא ראוה העדים ואמר החובל שלא היה בה כדי להזיק וכמו אנוס אנכי והנחבל אומר שהיה בה כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול. . (שם)
או באגרוף. תניא, ר' עקיבא אומר, מה אגרוף מיוחד שמסור לעדים אף כל שמסור לעדים, פרט לשיצתה מתחת ידי מכה קלור"ל מה אגרוף מיוחד שראוי לעדים להתבונן בו אם ראוי לעשות חבלה זו אף אבן בעינן שתהיה ראויה להתבונן בה והיינו שיתבוננו בה העדים אם יש בה כדי להמית, פרט אם נאבדה מיד ולא ראוה העדים פטור והיינו הך דדרשה הקודמת בשנוי לשון, ומכאן ילפינן דיש אומד לנזקין בכלל כגון אם הכה את חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק או בקיסם של עץ קטן וחבל בו חבלה שאין חפץ זה ראוי לעשותו הרי זה פטור אלא חייב בבושת לבד. . (ב"ק צ' ב׳)
ולא ימות. הא אם הכהו מכה שיש בה כדי להמית פטור משבת ורפוי קלזר"ל אם הכהו מכה שיש בה כדי להמית ואמדוהו למיתה דקי"ל חובשין אותו עד שיתברר דינו [עיין בפסוק הבא], והוא לא מת כפי שאמדוהו רק נפל למשכב בכ"ז לא נפטר מהחבישה וממילא פטור משבת ורפוי עד שיקום ויתהלך בחוץ ואז נקה מן החבישה וחייב בשבת ורפוי. . (מכילתא)