מלאים כל טוב. אמר ר' ירמי' בר אבא אמר רב, מאי דכתיב ובתים מלאים כל טוב זה קותלי דחזירי, מלמד שאפילו דברים טמאים הותרו להם סזומדייק דאיירי במידי דאכילה משום דסיפא דקרא כתיב ואכלת ושבעת, וכך יתפרש המשך לשון הכתוב ובורות חצובים אשר לא חצבת, כרמים וזתים אשר לא נטעת, כלומר שלא נטעת בעצמך ורק ע"י עובדי כוכבים וממילא נטעו באיסור כמו ערלה וכלאי הכרם, ואת כולם תאכל, כי כל האיסורים כהוראת שעה הותרו אז, כפי שיתבאר, ויתפרש עוד המשך הכתובים השמר לך פן תשכח את ה' וכו' לא תלכון אחרי אלהים אחרים וכו', כלומר אע"פ שהותרו לך כל האיסורים אבל מאיסור עבודת כוכבים הזהר והזהר. –
והנה מבואר בגמרא שני לשונות בענין זה, ללשון אחד הותרו האיסורים רק איסורי הגוים שימצאו אז, וללשון אחד הותרו גם איסורי ישראל, וצ"ל בבאור שני הלשונות, דהלשון שהותרו רק איסורי הגוים הוא גזירת התורה שהותר שלל הגוים שבא"י, ולהלשון שבכלל הותרו איסורים לאותה שעה ואפילו איסורי ישראל הוא מטעם דשעת מלחמה הוא שעת סכנה והדבר נוגע לפקוח נפשות, ולפי"ז לא רק במלחמת א"י הדין כן, אלא גם בכל מלחמות, ולא לעולם הותר, אלא רק במקום שיש לחוש לסכנת נפשות, והיינו היכי דלא אפשר להשיג מאכלי היתר, ודו"ק בזה.
ועתה בוא וראה שתוצאת דברינו ובאורינו הן הן דברי הרמב"ם בפ"ח ה"א ממלכים וז"ל, חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העובדי כוכבים ויכבשום וישבו מהם מותר להם לאכול נבילות וטריפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם ירעב ולא מצא מה לאכול אלא מאכלות אלו האסורים, וכן שותה יין נסך, מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן, עכ"ל. מבואר שתפס כהאי לישנא דכל האיסורים הותרו אפילו של ישראל, וא"כ ע"כ הטעם משום סכנה ופקו"נ, ולכן התנה תנאי אם ירעב. ומה שבחר הרמב"ם לתפוס כלשון זה ולא כהלשון שרק איסורי העובדי כוכבים התירה התורה כשלל הגוים, יען כי באמת קשה הדבר שתתיר התורה לישראל לאכול נבילות וטריפות בלא כל סיבה ועילה, לכן בחר באותו לשון שהתירה התורה אפילו איסורי ישראל, ובזה על כרחיך הטעם משום סכנה ופקו"נ כמבואר.
והנה הרמב"ן בנימוקיו כאן הרבה להשיג על הרמב"ם וכמו ביטל דבריו, וז"ל, ומה שכתב הרב וכו' אין זה נכון, שלא בשביל פקו"נ או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה אלא התיר להם שלל אויביהם ולא בכל חלוצי צבא אלא בארץ, עכ"ל. אבל לפי שבארנו הנה דברי הרמב"ם מתבארים מתוך דברי הגמרא בטעם ובסברא ונוחים ומתקבלים על הלב והדעת, ודו"ק. וע"ע מש"כ השייך לענין היתר טריפות במלחמה לקמן ר"פ תצא בפרשת יפ"ת. .
(חולין י"ז א')
והנה מבואר בגמרא שני לשונות בענין זה, ללשון אחד הותרו האיסורים רק איסורי הגוים שימצאו אז, וללשון אחד הותרו גם איסורי ישראל, וצ"ל בבאור שני הלשונות, דהלשון שהותרו רק איסורי הגוים הוא גזירת התורה שהותר שלל הגוים שבא"י, ולהלשון שבכלל הותרו איסורים לאותה שעה ואפילו איסורי ישראל הוא מטעם דשעת מלחמה הוא שעת סכנה והדבר נוגע לפקוח נפשות, ולפי"ז לא רק במלחמת א"י הדין כן, אלא גם בכל מלחמות, ולא לעולם הותר, אלא רק במקום שיש לחוש לסכנת נפשות, והיינו היכי דלא אפשר להשיג מאכלי היתר, ודו"ק בזה.
ועתה בוא וראה שתוצאת דברינו ובאורינו הן הן דברי הרמב"ם בפ"ח ה"א ממלכים וז"ל, חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העובדי כוכבים ויכבשום וישבו מהם מותר להם לאכול נבילות וטריפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם ירעב ולא מצא מה לאכול אלא מאכלות אלו האסורים, וכן שותה יין נסך, מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן, עכ"ל. מבואר שתפס כהאי לישנא דכל האיסורים הותרו אפילו של ישראל, וא"כ ע"כ הטעם משום סכנה ופקו"נ, ולכן התנה תנאי אם ירעב. ומה שבחר הרמב"ם לתפוס כלשון זה ולא כהלשון שרק איסורי העובדי כוכבים התירה התורה כשלל הגוים, יען כי באמת קשה הדבר שתתיר התורה לישראל לאכול נבילות וטריפות בלא כל סיבה ועילה, לכן בחר באותו לשון שהתירה התורה אפילו איסורי ישראל, ובזה על כרחיך הטעם משום סכנה ופקו"נ כמבואר.
והנה הרמב"ן בנימוקיו כאן הרבה להשיג על הרמב"ם וכמו ביטל דבריו, וז"ל, ומה שכתב הרב וכו' אין זה נכון, שלא בשביל פקו"נ או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה אלא התיר להם שלל אויביהם ולא בכל חלוצי צבא אלא בארץ, עכ"ל. אבל לפי שבארנו הנה דברי הרמב"ם מתבארים מתוך דברי הגמרא בטעם ובסברא ונוחים ומתקבלים על הלב והדעת, ודו"ק. וע"ע מש"כ השייך לענין היתר טריפות במלחמה לקמן ר"פ תצא בפרשת יפ"ת. .
(חולין י"ז א')