1את ה' אלהיך תירא, את – לרבות תלמידי חכמים סחומבואר בגמרא דשמעון העמסוני היה דורש כל אתי"ם שבתורה, וכיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש, עד שבא ר"ע ולמד לרבות ת"ח כמבואר לפנינו, וכבר תמהו הרבה מפרשים למה לא עמד מלדרוש לעיל בפסוק ואהבת את ה', וכן למען תירא את ה', והרבה דברים נאמרו בזה במפרשים.
ולי נראה דבאמת ידע גם שמעון העמסוני דאפשר לרבות ת"ח לאהבה וליראה, דהא הלכה מפורשת היא באבות ומורא רבך כמורא שמים, אלא כאן היה קשה ליה לרבות כן משום סיפא דקרא ואותו תעבוד דלא שייך לרבות אדם, ור"ע מרבה בכ"ז ת"ח דס"ל דאותו תעבוד קאי רק על הקב"ה, דאל"ה לא הול"ל ואותו תעבוד אלא תירא ותעבוד, ודו"ק.
.
(פסחים כ"ב א')
2את ה' אלהיך תירא. [הרי זו אזהרה למוציא שם שמים לבטלה] סטנראה דמשמע ליה כן משום דמדרך העולם מי שנוהגין בו כבוד ומורא נזהרין להזכיר את שמו אך לכבוד ולברכה אבל לא לבטלה. והנה בגמרא כאן טרחו הרבה למצוא מקור בתורה לאיסור הוצאת ש"ש לבטלה, ומסיק מפסוק זה אף דזה הוי רק אזהרת עשה, ותימא גדולה בעיני שלא הביאו מקור נאמן ומוסד מפסוק לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (פ' יתרו), ואע"פ דאמרו חז"ל דלא תשא הוא לשון שבועה [עיין שבת ק"כ א'] אך בודאי כלול בו גם הזכרה בעלמא וכמ"ש בברכות ל"ג א' כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא, וא"כ כש"כ במוציא ש"ש לבטלה, וצ"ע רב בזה.
.
(תמורה ד' א')
3ובשמו תשבע. מבעי ליה לשבועת אמת עהנה העתקנו רק תמצית דברי הגמרא כפי מה שיש למצוא לאחר העיון בהסוגיא, אמנם מפני שענין זה בכלל צריך באור וברור דברים כפי שנבאר, לכן נעתיק כאן המשך דברי הגמרא השייך לענין זה, וכך היא הצעת הסוגיא לאחר שחקר במה איירי הפ' דפ' תבוא והפלא ה' את מכותך וגו' אם לא תשמור לעשות ליראה את ה', דענינו שלא להוציא את השם לבטלה, פריך ואימא אפילו שבועת אמת, ר"ל אימא כונת הצווי שגם שבועת אמת לא ליעבד בשם שמים, ומשני שבועת אמת בהדיא כתיב ובשמו תשבע, ר"ל וא"כ לא מצית אמרת דאסור לשבע שבועת אמת, ופריך והא ההוא מבעיא ליה לדרב שנשבעין לקיים את המצוה, ומשני הכתיב קרא אחרינא ובו תדבק ובשמו תשבע (פ' עקב) ופירש"י חד מבעי ליה דנשבע לקיים את המצוה וחד לשבועת אמת, ע"כ.
והנה מכל הצעת הסוגיא נראה מפורש כמעט דהפ' ובשמו תשבע שלפנינו אינו מורה על מצוה, כלומר שמצוה לישבע על האמת בשמו אלא שאם נשבע צריך לישבע בשמו ולא בשם אלהים אחרים, וכמו שאמר בועז חי ה', וכדומה. והפ' ובשמו תשבע דפ' עקב בא להורות דנשבעין לקיים את המצוה, וכפי שיתבאר שם.
ומכל זה תראה כמה קשים דברי הרמב"ם בסה"מ מ"ע ז' שכתב וז"ל, והמצוה השביעית היא שצונו להשבע בשמו כשיצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו כי בזה תהיה הגדולה והכבוד וכו', והשבועה בעת הצורך מצוה היא והיא מ"ע, וכבר אמרו בריש מס' תמורה מניין שנשבעין לקיים את המצוה דכתיב ובשמו תשבע, עכ"ל. וכמה נפלא הדבר שהרכיב שני ענינים שונים משני פסוקים שונים, כי ענין השבועה לקיים את המצוה הוא ענין אחר כלל משבועת אמת וגם נסמך על פסוק אחר דפ' עקב, ועיין ברמב"ן וכמה מפרשים.
ויותר מזה קשה, כי אע"פ שאין למדין הלכה מאגדה בכ"ז היכי דליכא סתירה לאותו הדין בהלכה למדין ולמדין וכמש"כ הרדב"ז בתשובה סי' תרמ"ז ועוד פוסקים, ובנדון שלפנינו לא מצינו בהלכה מפורש היתר זה, וא"כ עלינו לסמוך על אגדות שבענין זה המדברות אימים בעון שבועת אמת, כמו בילקוט פ' מטות אמר הקב"ה לישראל, לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמו אפילו באמת וכו', ומביא מעשה בינאי המלך שהיו לו שני אלפים עיירות וכולם נחרבו על עון שבועת אמת, וא"כ איך יחליט הרמב"ם היפך מפורש מאגדה איומה כזו שלא מצינו לה סתירה בגמרא ובהלכות.
ואף גם זאת כפי הנראה שגם זה הנשבע באמת נקרא רשע, שכן מבואר בשבועות ל"ט א', ת"ר, שבועת הדיינים אומרים לו לזה שבא לישבע הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני לא תשא את שם ה' א' לשוא וכו', ואם אמר הריני נשבע, העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, ולכאורה קשה, דבשלמא כשנשבע לשקר שייך לקראו רשע, אבל כשנשבע על אמת למה יקרא רשע, ואיך פסיק ותני שקוראים אותו רשע, אלא ודאי דגם משבועת אמת מצוה להמנע וכשאינו נמנע מזה נקרא רשע.
מכל אלה ההכרח יכריח לומר בדעת הרמב"ם דאין כונתו שמצוה לכתחלה להביא עצמו לשבועת אמת בשם ה', אלא שאם אינו רוצה למנוע עצמו משבועת אמת והוא צריך לישבע, אז מצוה לישבע רק בשם ה' ולא בשם זולתו, ואע"פ ששטחית לשון הרמב"ם אינו מורה כן, אבל הן כפי שבארנו בהכרח צריך לומר כן, ודו"ק.
וטעם הדבר בכלל שראוי להמנע גם משבועת אמת, נראה משום דאפשר שיהיה מי שיחשוד אותו שנשבע לשקר או לפחות לא על אמת מוחלט, ויחשוב לפי"ז שהוא מוציא ש"ש לבטלה, והרי אפשר ע"י זה לבא לידי חלול השם, ואין להאריך עוד בזה.
.
(תמורה ג' ב')