1שבעת ימים מצות תאכלו. תניא, יכול יוצא אדם ידי חובתו בחלות תודה וברקיקי נזיר קיגשהם באים מצות, כמבואר בפ' נשא. ת"ל שבעת ימים מצות תאכלו, מצה הנאכלת לשבעה יצאו אלו שאין נאכלין לשבעה אלא ליום ולילה קידועיין בסוכה כ"ז ב' מחלוקת ר' אליעזר ורבנן אם עושין סוכה בחולו של מועד או לא, וס"ל לר"א דאין עושין משום דכתיב חג הסכות תעשה לך שבעת ימים עשה סוכה הראויה לשבעה, ולפי"ז לכאורה יהיה הדין במצה כאן לר"א שאסור לאפות מצה בחוש"מ משום שאינה ראויה לשבעה וזה דבר חדש.
אבל באמת אין שייכות זל"ז, דבסוכה מכיון שהחיוב בכל ימי הסוכה לישב בסוכה לכן כל ימי החג בעינן שתהא ראויה לשבעה, משום דהישיבה בכל השבעה ימים כמו מצוה אחת היא ואינה נפסקת בינחים, משא"כ מצה בכל ימי החג לבד לילה הראשון הוי רשות, וא"כ הא דבעינן מצה הראויה לשבעה הוא רק לענין לצאת בה חובת מצה בלילה הראשון, וזה שייך רק בחלות תודה ורקיקי נזיר מערב פסח, אבל בשאר ימות החג שאין שייך לצאת, מותר לאפות ולאכול כי בודאי לא שייך בזה איסור לאכלם. .
(פסחים ל"ח ב׳)
2שבעת ימים מצות תאכלו. כתוב אחד אומר שבעת ימים מצות תאכלו וכתוב אחד אומר (פ׳ ראה) ששת ימים תאכל מצות, הא כיצד, מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה מן החדש אתה יכול לאוכלה ששה מן החדש קטולפי שהעומר שהוא קרב בט"ז בניסן הוא מתיר לאכול מן החדש וביום הראשון שהוא ט"ו לחודש אסור לאכול עוד מן החדש. .
(מנחות ס"ו א׳)
3שבעת ימים מצות תאכלו. אין לי אלא ימים לילות מניין, ת"ל (פ׳ י"ח) בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב קטזדמשמעו כל משך הזמן שביניהם והיינו ימים ולילות ולולא תוספת לשון זה היה אפשר לומר דימים ממעטי לילות וכמו בימים דתפלין וביום צותו דקרבנות (פ' צו) וביום הנחילו את בניו (פ' תצא) וכדומה הרבה שכולם נתמעטו לילות, ועיין מגילה כ' ב'. .
(מכילתא)
4מצות תאכלו. שומע אני כל מצות, ת"ל (פ׳ ראה) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, ואיזו הם – חמשת המינים, לאפוקי אורז ודוחן דאינם באים לידי חמוץ אלא לידי סרחון אין אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח קיזועיין לפנינו בענין זה בפ' ראה. ובאור סברת ההיקש הזה י"ל ע"פ לשון הכתוב בפ' ראה שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, וכתבו המבארים, דעיקר שם לחם מורה על עיסה המתחמצת [הבאה ע"י חמום העיסה, ולחם הוא משורש חם], וא"כ מכיון דכתיב תאכל עליו מצות לחם, מורה לכאורה על אכילת לחם המתחמץ, ואחרי דהמצוה היא בהיפך מזה, והיינו שלא לאכול כלל חמץ וא"כ איך נקיים בזה באור השם לחם ע"פ ענינו המורה על חמוץ, לכן בהכרת נקיימנו על עיסה הראויה לבא לידי חמוץ והיינו מחמשת המינים כמבואר, ופרטי דין זה באו"ח סי' תנ"ג. .
(פסחים ל"ה א׳)
5אך ביום. ביום ולא בלילה קיחבדרשות הבאות יתבאר דהאי ביום הראשון ענינו יום ארבעה עשר, והיינו שעוד ביום ארבעה עשר צריך לבער החמץ, יעו"ש. ומפרש דא"כ למה לא יתחייב בביעור בליל י"ד כמו שמחויב בבדיקה וכמו בכל המצות שהלילה הולך אחר יום הבא, ומשני ביום כתיב ודרשינן ביום ולא בלילה. ויתכן דמדייק יתור הלשון ביום דהו"ל לומר אך בראשון כיון דמוסב על שבעת ימים דלעיל, וכמו לקמן פסוק י"ח בראשון בארבעה עשר. .
(שם ה׳ א')
6אך ביום וגו'. וכתיב (פ׳ י"ט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, הא כיצד קיטר"ל דכיון דביום הראשון משבעת הימים צריך להשבית, א"כ יש שעה אחת באותו יום שנמצא חמץ, וא"כ לא יתכן שוב שבעת ימים שלא ימצא בהם חמץ, דשבעת ימים משמע שלמים. , אמר אביי, לרבות ארבעה עשר לבעור קכוטעם כנוי יום ראשון ליום ארבעה עשר יתבאר בדרשה שבסמוך. , [מכאן לחמץ בי"ד משש שעות ולמעלה דאסור]קכאדמשש שעות ולמעלה הוא זמן הקרבת הפסח וכפי שיבא בדרשה שבסמוך, וע"ע מש"כ בענין זה לקמן י"ג ז'. , ואימא מצפרא – אך חלק קכבאכין ורקין מעוטין, אלמא מקצת היום מותר ומקצתו אסור, ומעתה יש לנו לחלק חציו לאיסור וחציו להיתר. ובירושלמי פסחים פ"א ה"ד איתא מפורש ת"ל אך, הא כיצד, חלוק את היום חציו לחמץ וחציו למצה. –
והנה בדרשות הבאות יבאו באורים שונים בטעם כנוי שם ראשון ליום ארבעה עשר, והבאורים ההם יבאו בשם חכמים שונים, אבל הפלא הוא, שאביי עצמו שהוא המחדש עיקר ענין דרשה זו, דראשון קאי על יום י"ד לא פירש מאומה בטעם כנוי זה, וע' ברש"י, ונראה דאביי ס"ל דהלשון ביום הראשון תשביתו יתפרש כפשוטו, שביום הראשון כבר יהא נשבת, והיינו שישביתו בארבעה עשר, ומצינו כלשון וענין זה בפ' בראשית ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו, דבהכרח הוי פירושו שביום השביעי כבר כלתה המלאכה, דא"א לומר שביום השביעי עשה וכלה דהא כתיב וישבות ביום השביעי, וה"נ כן, ועיין במגילה ט' א' ובתוס' שם, ודו"ק. .
(שם שם)
7אך ביום וגו'. ואימא לרבות ליל חמשה עשר לבעור קכגנסמך על ההערה שבדרשה הקודמת מסתירת הכתובים אך ביום הראשון תשביתו ושבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם, דכיון דביום הראשון משבעת הימים צריך להשבית, א"כ יש שעה אחת באותו יום שנמצא חמץ, וא"כ שוב לא יתכן שבעת ימים שלא ימצא בהם חמץ, דשבעת ימים משמע שלמים. ופריך בזה אימא בא הפסוק אך ביום הראשון לרבות ליל ט"ו לביעור, והיינו שלא ימתין עד הבקר, והכי קאמר, אך בכניסת יום הראשון מיד תשביתו דאי משבעת ימים הו"א ימים אין לילות לא. , לא ס"ד, דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה, וכתיב (פ׳ כ') כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות, אתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה, וכתיב במצה (פסוק י"ח) בערב תאכלו מצותקכדר"ל דמשעה שהזהיר שלא לאכול חמץ צוה להשבית השאור דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת, ומשעה שחייב לאכול מצה הזהיר שלא לאכול חמץ דכתיב כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות, וכתיב בערב תאכלו מצות, אלמא זמן אכילת מצה ואיסור חמץ והשבתת שאור – משחשיכה. .
(שם שם)
8אך ביום הראשון. תנא דבי ר' ישמעאל, הראשון זה י"ד, שכן מצינו י"ד שנקרא ראשון, שנאמר (פ' י"ח) בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות קכהאף הוא מדייק קושי הלשון אך ביום הראשון תשביתו שאור דלכאורה משמע דביום ראשון של חג הוא, ובאמת כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא משמע דההשבתה היא מערב יו"ט וכמש"כ לעיל, לכן מפרש דהראשון דכאן ע"כ קאי על ערב יו"ט, שהרי כתיב בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות, הרי דערב פסח נקרא ראשון. והראיה הזאת היא רק אסמכתא כי פשוטו של קרא הכונה בראשון – בחדש הראשון. .
(פסחים ה' א')
9אך ביום הראשון. אמר רב נחמן בר יצחק, הראשון זה י"ד, ומאי ראשון – ראשון דמעיקרא משמע, שנאמר (איוב ט״ו:א׳) הראשון אדם תולד קכוהוא שאמר אליפז התימני לאיוב וכי ראשון לאדם נולדת, שפירושו וכי קודם לאדם, וה"נ הפי' אך ביום הראשון – ביום הקודם לשבעת הימים, והכרח דרשה זו כבר בארנו בדרשה דלעיל. .
(שם שם)
10אך ביום הראשון וגו'. תניא, אך ביום הראשון תשביתו – מערב יו"ט, או אינו אלא ביו"ט עצמו ת"ל (פ׳ תשא) לא תשחט על חמץ דם זבחי, לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים [מכאן לחמץ בארבעה עשר משש שעות ולמעלה דאסור] קכזדשחיטת פסח זמנו מתחלת שבע שהוא בין הערבים שכבר נוטה חמה לצד שקיעתה. וכתבו התוס', אע"פ דזמן שחיטת הפסח הוא אחר התמיד ותמיד ששחטו לפני חצות פסול, וא"כ זמן שחיטה לא הוי מיד אחר חצות רק עד כדי שהיית הקרבת תמיד, מ"מ כיון דבדיעבד אם שחט פסח קודם התמיד כשר, לכן חשיב זמן שחיטה מחצות, עכ"ל. ולולא דבריהם אפשר לומר דס"ל לרבא שהוא בעל המאמר הזה כר' יהודה במשנה פסחים ס"ג א' דגם תמיד של ערב פסח אסור לשחוט על החמץ בשביל הפסח, א"כ לפי"ז בא איסור חמץ מכוון מתחלת שעה שביעית שהוא זמן שחיטת התמיד, ודו"ק. .
(שם שם)
11תשביתו. תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו שורף או מפרר וזורה לרוח או מטיל לים קכחר"ל מפרר וזורה לרוח או מפרר ומטיל לים. ולכתחלה מצוה יותר בשריפה, משום דבאופנים אחרים הוי החמץ במציאות בעולם, משא"כ בשריפה כלה כולו.
ועיין ברש"י פסחים ד' ב' שכתב דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב היא השבתה, עכ"ל. ועל יסוד דברים אלו תפסו הראשונים והאחרונים בדעת רש"י דמן התורה חמץ א"צ בעור כלל אלא די בבטול בלב, ובאמת אין הדבר מתקבל לפי הסברא, שיהיה חמץ נראה לעינים והבטול בלב תבטל ממשותי', והלא אם דבור מוציא מידי מחשבה בלב, כש"כ מציאות הדבר מפורש ומזומן ברשות האדם אינו דין שתוציא מידי הבטול בלב, ואיך יתכן שתועיל לזה בטול בלב.
אבל לדעתי נראה הבאור, כי לכאורה קשה מש"כ רש"י דתשביתו מורה על בטול בעלמא, והלא מצינו בכמה מקומות דלשון השבתה מורה על בעור ממש, כמו והשבתי חיה רעה (פ' בחקתי), והשבית את הכמרים (מלכים ב כ״ג:ה׳), ויין מיקבים השבתי (ירמיהו מ״ח:ל״ג), והשבתי אלילים מנף (יחזקאל ל׳:י״ג), ועוד כהנה, אלא ודאי הכונה דלשון תשביתו כולל שני הענינים, בעור כמש"כ, וגם בטול וכמו והשבתם אותם מסבלותם (פ' שמות), והשבתי גאון זדים (ישעיהו י״ג:י״א), והשבתי כל משושה (הושע ב׳:י״ג), וכל מקום לפי ענינו.
והנה הכא בענין חמץ יש שני מיני חמצים, יש חמץ ידוע ונראה לעין, והוא בודאי דורש בעור ובו יתפרש הלשון תשביתו – תבערו, ויש חמץ שרק צריך לבדוק ולחפש אחריו ואם לא יבדקו ויחפשו יתכן שלא ימצאוהו, וגם אפשר שאותו מקום חשוד הוא למציאות חמץ ובאמת אין בו, ובאופן כזה יתפרש הלשון תשביתו – תבטלו בלב, כלומר שאין מחויבים מן התורה לחפש ולמצוא חמץ ולבערו.
והנה בענין ששם פירש"י דתשביתו מורה על בטול בלב איירי בענין בדיקה ולא בחמץ בעין, וכמ"ש בגמרא שם בדיקת חמץ מדרבנן הוא ומדאורייתא בבטול בעלמא סגי, והנך רואה שאמרו בדיקת חמץ דרבנן ולא בעור חמץ, ועל זה פירש"י לשון תשביתו כמבואר, וזה כמו שאמרנו.
ולכן נראים הדברים כי אין דעת רש"י להסתפק בבטול בעלמא בחמץ ידוע ונראה, אלא רק דבטול די למנוע החפוש והבדיקה, ומ"ש תשביתו מורה על בטול בעלמא, כונתו שלשון זה כולל גם ענין בטול בעלמא, היכא דשייך בטעם וסברא, אבל אין ה"נ שכולל גם בעור ממש. וכ"נ בדעת רמב"ם בפ"ב ה"ב מחמץ לפי הגירסא שהביא בכ"מ שם דלחמץ ידוע לא מהני בטול וצריך בעור מדאורייתא.
וכן נראה ראיה מכרחת דלחמץ ידוע לא מהני בטול בלב ממ"ש בביצה ז' ב' [דרשה הבאה] פתח הכתוב בשאור [שבעת ימים וגו' תשביתו שאור] וסיים בחמץ [כי כל אוכל חמץ], לומר לך, כשיעורו של שאור בכזית כך שיעורו של חמץ בכזית, והנה קשה טובא כיון שמדייק המשך הלשון הו"ל שוב לדייק פתח בבעור וסיים באכילה, דהו"ל לסיים בעונש ממה שפתח באזהרה והול"ל כי כל אשר לא ישבית וגו', אלא ודאי כונת הכתוב בטעם הבעור שלא יבא לאכלו, וא"כ נהי אם נימא דמן התורה א"צ לבדוק בחורין וסדקין משום דאין שם חשש אכילה, אבל הנראה והנמצא לעין צריך בעור ממש מן התורה, דכיון דכל עיקר החשש הוא שמא יאכל כמ"ש כי כל אוכל, וא"כ בודאי הבטול בלב לא תמנע חשש זה דאכילה, ועיין בתוס' ריש פסחים, ודו"ק. ויש לנו עוד הרבה דברים בענין זה, אכן לאשר שכבר האריכו בענין זה המפרשים והפוסקים נמנענו להאריך עוד. .
(שם כ"ז ב')
12תשביתו שאור. א"ר זירא, פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ קכטתשביתו שאור וגו' כי כל אוכל חמץ, והו"ל לסיים כי כל אוכל שאור, ורש"י הבין כונת הקושיא ללשון הפסוק י"ט שבסמוך שבעת ימים שאור לא ימצא וגו' כי כל אוכל מחמצת, ולא ידעתי למה הניח הפסוק המוקדם ובשגם כי כאן כתיב חמץ ולא מחמצת וכלשון הגמרא, וצ"ע. , לומר לך, כשיעורו של שאור בכזית כך שיעורו של חמץ בכרת קלהרבותא בזה אע"פ ששאור קשה חמוצו יותר מחמץ מוכן בכ"ז גם שיעור חמץ בכזית ולא בככותבת הגדול מכזית, ומבואר בגמרא דמה דאיתא במשנה ריש ביצה פלוגתא דב"ש וב"ה בשיעורי שאור וחמץ, דב"ש ס"ל שאור בכזית וחמץ בככותבת וב"ה ס"ל זה וזה בכזית הוא רק לענין בעור אבל לענין אכילה כו"ע ס"ל זה וזה בכזית. והנה זה פשוט בטעמם דלענין אכילה הוי בכזית משום דקיי"ל בעלמא סתם אכילה בכזית, ובטעמייהו דב"ש לענין בעור דשאור בכזית וחמץ בככותבת ולא ילפינן בעור מאכילה מפרש בגמרא משום דשאור חמוצו קשה מחמץ, ולכן די בשיעור פחות מחמץ, ולכאורה זו היא סברא רצויה ונוחה מאד, וצריך טעם בדברי בית הלל דילפי בעור מאכילה.
ונראה משום דלכאורה קשה כמו דדייק ר' זירא פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ כך יש לדייק פתח הכתוב בבעור וסיים באכילה, דהו"ל לסיים העונש במה שפתח באזהרה ולומר כי כל אשר לא ישבית וגו', [ובדרשה הקודמת כבר דייקנו דיוק זה], אלא ע"כ בא הכתוב להורות בשתים, כשיעורו של שאור כך שיעורו של חמץ, וכשיעורו של אכילה כך שיעורו של בעור, ודו"ק, ועיין משכ"ל אות קכ"ח. .
(ביצה ז׳ ב׳)
13כל אוכל חמץ. כל – לרבות הנשים, ס"ד אמינא הואיל וכתיב (פ׳ ראה) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, כל שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ, והני נשי הואיל וליתנהו בקום אכול מצה דהוי מ"ע שהזמן גרמא, אימא בבל תאכל חמץ נמי ליתנהו, קמ"ל קלאוהשתא דאתרבו בבל תאכל חמץ אתרבו נמי באכילת מצה, דדרשינן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות (פ' ראה) כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה, והני נשי הואיל וישנן בבל תאכל חמץ [מרבויא דכל] ישנן בקום אכול מצה, ועיין עוד לפנינו בפ' ראה. .
(פסחים מ"ג א')
14כל אוכל חמץ ונכרתה. על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דכל מחמצת לא תאכלו (פ׳ כ') קלבעיין מש"כ לקמן בפסוק כ' בדרשה כל מחמצת לא תאכלו. .
(שם שם)
15ונכרתה הנפש. אין הכרתה אלא הפסקה קלגר"ל שתפסק נשמתו מעדת ה', כי עניני כרת שונים הם, כרת הגוף וכרת הנפש. וכאן הענין מהפסק הנשמה. ואין נפש אלא מזידה קלדכי הדבר הנעשה בשוגג הוי כמו שרק הגוף החומרי עושה אותו, בלתי רצון נפש', משא"כ כשנעשה במזיד נקרא שהנפש והוא הכח החיוני שבאדם עושהו. .
(מכילתא)
16הנפש. הנפש – לרבות את השותה קלהדנפש משמע כל דבר המיישב דעתו של אדם וממילא גם שותה בכלל. והנה אע"פ דבעלמא קיי"ל שתיה בכלל אכילה בכ"ז אצטריך כאן לאשמעינן רבוי מיוחד לשתיה, משום דהא דשתיה בכלל אכילה הוא רק במידי דשתיה כגון יין ושמן, אבל מנפש מרבינן אפילו עשה מידי דאכילה לשתיה כגון המחהו וגמעו, וכהאי גונא דרשו בסוגיא כאן נפש דכתיב גבי חלב לרבות השותה. ומהתימה על הרמב"ם בפ"ג ה"י מאבות הטומאה שכתב המחה את החלב וגמעו הרי זה חייב כאוכל מבשרו דהשותה בכלל אוכל עכ"ל, ולמה השמיט טעם הגמרא דהנפש וכמש"כ.
ודע דמכאן יש להוכיח דעל הנאת חמץ ליכא כרת, דאי לאו הכי ל"ל רבוי לשותה תיפוק ליה דהוי נהנה. ובתוס' פסחים כ"א ב' הקשו לר' אבהו דס"ל כל מקום שנאמר לא יאכל אפילו איסור הנאה במשמע, א"כ יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת, כיון דכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה, ותרצו דכי כל אוכל אינו במשמע כמו לא יאכל, וזה קצת דוחק, דמאי נ"מ, אבל לפי מש"כ י"ל פשוט דמדמרבינן ביחוד לשותה ש"מ דנהנה אינו בכרת, וכהאי גונא תרצו בגמרא בסוגיא ההיא קושיות שונות לר' אבהו, יעו"ש. .
(חולין ק"כ א׳)
17מישראל. יכול הכרת מישראל ותלך לה לעם אחר, ת"ל ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה׳, בכל מקום שהוא רשותי קלור"ל דמצינו בתורה דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה' (ויקרא כ"ב, ג') וזה מורה על כל מקום שנאמר ונכרתה הנפש דהוא באופן כזה, והיינו שבכל מקום שהוא תכרת ותדחה נפשו. .
(מכילתא)
18מיום הראשון וגו׳. תניא, מיום הראשון עד יום השביעי, יכול מיום הראשון ולא הראשון בכלל, עד יום השביעי ולא שביעי בכלל, ת"ל (פ׳ י"ח) עד יום האחד ועשרים לחודש בערב קלזר"ל דבעלמא אמרינן עד ולא עד בכלל, והו"א דגם הכא כן וכמו דדרשינן בפ' תזריע מראשו ועד רגליו ולא ראשו ורגליו בכלל, לכן כתיב עד יום האחד ועשרים דמשמע דגם הראשון והשביעי בכלל. והנה רבי ס"ל דא"צ לרבויא, משום דלדעתו גם בעלמא קיי"ל עד ועד בכלל. וקצת צ"ע לדידיה למה לי הפסוק עד יום האחד ועשרים לחדש בערב, וי"ל דס"ל כמ"ש במכילתא שם מדכתיב שבעת ימים תאכל מצות, אין לי אלא ימים, לילות מניין, ת"ל עד יום האחד ועשרים לחודש בערב, ורבנן י"ל דנפקא להו זה מבערב תאכלו מצות, וכפי שיתבאר עוד אי"ה. .
(ערכין י"ח א׳)