יעשה מלאכה. וכתוב אחד אומר (פ׳ יתרו) ששת ימים תעבוד, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו, אלא בזמן שישראל עושין רצינו של מקום מלאכתם נעשית ע"י אחרים, ובזמן שאין עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע"י עצמן לדכונת הקושיא מסתירת הלשונות כי הלשון יֵעָשֶׂה מלאכה משמע שׁתַּעָשה (בנפעל) ע"י אחרים, ולשון תעבוד משמע שבעצמך תעבוד, ומשני דכשעושין רצונו של מקום באמת מלאכתם נעשית ע"י אחרים, וכמש"כ בגאולה העתידה ב"ב (ישעיהו ס״א:ה׳) ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם. –
ודע דע"פ מדרש אגדה זו שלפנינו יש ליישב ולפרש שנויי הלשונות בענין זה בתורה כמה פעמים, כי בפ' יתרו כתיב ששת ימים תעבוד ועשית, ומסיים וביום השביעי שבת, וכן בפ' משפטים כתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות וכאן לפנינו כתיב ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון, ונרגש בכל אלו הלשונות דקדוק נפלא, כי בכ"מ דכתיב תעבוד או תעשה בנוכח סיים גביה וביום השביעי שבת ולא שבת שבתון ובכ"מ דכתיב תֵעָשׂה או יֵעָשׂה סיים גביה שיום השביעי שבת שבתון, וזה פלא.
אבל לפי מדרש אגדה שלפנינו יתבארו השנויים האלה בטוב טעם, כי כשהמלאכה בששת ימי המעשה נעשית ע"י אחרים הוו אצלו ימי החול ג"כ שביתה, כי הלא הוא בעצמו אינו עושה בם מלאכה, וא"כ הוי אצלו יום השבת לשבת שבתון, והיינו שביתה מדוייקה ויתירה על שביתת ימי החול, משא"כ אם עושה מלאכתו בעצמו הוו ליה ימי החול לימי עבודה ויום השבת רק שבת לבד, כלומר שביתה מעבודה ותו לא, ולכן היכי דכתיב תַעָשׂה או יֵעָשׂה [ע"י אחרים] סיים גביה במעלת יום השביעי שהוא שבת שבתון, משא"כ היכי דכתיב בנוכח תעשה, תעבוד, סיים גביה במעלת יום השביעי – רק שהוא שבת, ודו"ק.
וע"ד הפשט י"ל בענין שנויי הלשונות שהערנו, דהכונה דאחרי דיעשה מלאכה מיירי גם ע"י אחרים (כהוראת היחס הפעול נפעל), לכן מרבה בשבת שבתון לא הוא ולא ע"י אחרים. .
(מכילתא)
ודע דע"פ מדרש אגדה זו שלפנינו יש ליישב ולפרש שנויי הלשונות בענין זה בתורה כמה פעמים, כי בפ' יתרו כתיב ששת ימים תעבוד ועשית, ומסיים וביום השביעי שבת, וכן בפ' משפטים כתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות וכאן לפנינו כתיב ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון, ונרגש בכל אלו הלשונות דקדוק נפלא, כי בכ"מ דכתיב תעבוד או תעשה בנוכח סיים גביה וביום השביעי שבת ולא שבת שבתון ובכ"מ דכתיב תֵעָשׂה או יֵעָשׂה סיים גביה שיום השביעי שבת שבתון, וזה פלא.
אבל לפי מדרש אגדה שלפנינו יתבארו השנויים האלה בטוב טעם, כי כשהמלאכה בששת ימי המעשה נעשית ע"י אחרים הוו אצלו ימי החול ג"כ שביתה, כי הלא הוא בעצמו אינו עושה בם מלאכה, וא"כ הוי אצלו יום השבת לשבת שבתון, והיינו שביתה מדוייקה ויתירה על שביתת ימי החול, משא"כ אם עושה מלאכתו בעצמו הוו ליה ימי החול לימי עבודה ויום השבת רק שבת לבד, כלומר שביתה מעבודה ותו לא, ולכן היכי דכתיב תַעָשׂה או יֵעָשׂה [ע"י אחרים] סיים גביה במעלת יום השביעי שהוא שבת שבתון, משא"כ היכי דכתיב בנוכח תעשה, תעבוד, סיים גביה במעלת יום השביעי – רק שהוא שבת, ודו"ק.
וע"ד הפשט י"ל בענין שנויי הלשונות שהערנו, דהכונה דאחרי דיעשה מלאכה מיירי גם ע"י אחרים (כהוראת היחס הפעול נפעל), לכן מרבה בשבת שבתון לא הוא ולא ע"י אחרים. .
(מכילתא)