1כי קדש הוא. תניא, העושה מעשה בשבת – המעשה מותרת, מאי טעמא, דכתיב כי קודש היא, היא קודש ואין מעשיה קודש כאוניחא בזה מה שקשה לכאורה בסוגיא דריש תמורה דפריך הגמרא על רבא שם דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, ופריך מכמה וכמה מקומות בגמרא שמצינו ההפך, ולמה לא פריך ממשנה דחולין י"ד א' השוחט בשבת וביוהכ"פ שחיטתו כשרה וכן מהמעשר בשבת וכדומה מעניני שבת. אך לפי הדרשה שבכאן דבשבת מיעטה התורה בפירוש היא קודש ואין מעשיה קודש, א"כ בפירוש התירה התורה מה שנעשה בשבת באיסור, וא"כ אין זה בכלל אי עביד לא מהני. .
(כתובות ל"ד א׳)
2כי קדש הוא לכם. תניא, ר׳ יונתן בן יוסף אומר, מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת, שנאמר כי קודש היא לכם, היא מסורה בידכם ואין אתם מסורין בידה כבר"ל ואין חייכם מסורין לה. ויתכן דמדייק ודריש הלשון לכם, דבעלמא מצינו שקדושת שבת מתיחסת לה' כמו שבת לה', וכן את שבתתי תשמרו. .
(יומא פ"ה ב׳)
3כי קדש הוא לכם. מגיד שהשבת מוסיפה קדושה על ישראל כגגם בכאן כנראה דריש הלשון לכם כמש"כ בדרשה הקודמת דבעלמא מתיחסת קדושת שבת לה', ודריש שעם שביתת השבת ניכרת היהדות, שבזה נראה הבדלם משאר האומות. ועיין מש"כ בסמוך בפסוק (ט"ז) לעשות את השבת, ויהיה לפי"ז באור הלשון כי קודש היא מלשון פרישה והבדלה וכמו אשר קדשנו במצותיו שענינו שהפרישנו והבדילנו במצות משאר העמים. .
(מכילתא)
4מחלליה. תניא. בעון חלול שבת היה רעה רבה ובהמה כלה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממים שנאמר (פ׳ בחקותי) ואם באלה לא תוסרו לי, אל תקרא באלה אלא באָלָה כדמענין שבועה מלשון אז תנקה מאלתי. וטעם הקריאה הזאת י"ל משום דמשונה לשון זה משאר לשונות המורים לכונה זו באותה פרשה, דבכולהו כתיבי ואם עד אלה וכאן כתיב ואם באלה, יעו"ש. , וכתיב והשלחתי בכם את חית השדה והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם וכתיב בשבועת שקר (פ׳ קדושים) וחללת את שם אלהיך, ובשבת כתיב מחלליה ויליף חלול חלול משבועת שקר כהעיין באבות פ"ה מ"ה דחשיב כל הדברים שבגללם באה חיה רעה ולא נקט חלול שבת, וצ"ע שנשמט ע"פ האגדה שלפנינו. ואולי י"ל משום דכנגד אגדה זו מצינו באגדה אחרת (שבת קי"ח ב') במקום שחלול שבת מצויה שם הדליקה מצויה, משמע דרק עונש זה ולא זולתו, ולכן לא פסיקא לה להמשנה ענין האגדה שלפנינו, וצ"ע. וע"ע מש"כ בענין אגדה זו בפ' בחקתי. .
(שבת ל"ג א׳)
5מחלליה מות יומת, תניא, מניין לחילוק מלאכות בשבת כושאם עשה בשוגג הרבה מלאכות בשבת חייב חטאת מיוחד על כל מלאכה ומלאכה ולא אמרינן שחייב רק אחת על חיוב שבת בכלל. , אמר שמואל, אמר קרא מחלליה מות יומת התורה רבתה מיתות הרבה על חלול אחד, ואע"פ דהאי במזיד כתיב, אם אינו ענין למזיד דכתיב (ר"פ ויקהל) כל העושה בו מלאכה יומת תנהו ענין לשוגג, ומאי מות יומת – בממון כזר"ל לאפושי קרבנות דהיינו הוצאה בממון, והתוס' הקשו ל"ל לומר אם אינו ענין למזיד וכו', תיפק ליה דכיון דמרבינן מלשון מות יומת מיתות הרבה, א"כ על כרחיך א"א לומר דקאי על מזיד, דאטו בתרי קטלי קטלית ליה, ותרצו דהו"א דברה תורה כלשון בני אדם, עכ"ל. והנה אתיין במחלוקת אם דברה תורה כלשון בנ"א או לא, אבל לדעתי אפשר לומר ע"פ מ"ד בסנהדרין מ"ה ב' ובכ"מ דמלשון מות יומת מרבינן אם אי אתה יכול להמיתו במיתה שחייב בה צריך להמיתו בכל מיתה שימות בה, וא"כ גם הכא הו"א דבא רבוי זה לכונה זו, ודו"ק. .
(שם ע׳ א׳)
6מחלליה מות יומת. וכתיב (פ׳ פינחס) וביום השבת שני כבשים, הא כיצד, אלא מלמד ששניהם בדבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע כחכונת הקושיא, דשני הפסוקים האלה סותרים זה את זה, דכיון דאסור לחלל שבת א"כ איך מותר להקריב קרבנות בשבת, ומפרש דבשעה שאמר הקב"ה מחלליה מות יומת הוציא מן הכלל ענין קרבנות, והיינו שבדבור אחד נאמרו. וכהאי גונא חשיב בירושלמי הרבה ענינים כמו אלה, כמו לא תלבש שעטנז צמר ופשתים עם גדילים תעשה לך, ערות אשת אחיך לא תגלה עם יבמה יבא עליה, דלפי הפשט סותרין זה את זה, ולכן נאמרו בדבור אחד, וע"ע מש"כ בר"פ ויקהל מענין זה. .
(ירושלמי נדרים פ"ג ה"ב)
7מחלליה מות יומת. מה ת"ל והא כבר נאמר (פ׳ ט"ו) כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת, אלא שיכול אין לי אלא עונש על מלאכת היום, ומניין עונש על מלאכת הלילה ת"ל מחלליה מות יומת כטלא נתבאר טעם הרבוי ללילה מלשון מחלליה, ובס' העמק שאלה על השאלתות למרן דודי הנצי"ב ז"ל פ' יתרו שאילתא נ"ד אות א' ביאר דרשה זו משום דלילה הוי לשון נקבה ולכן מדכתיב מחלליה קאי על הלילה, וסמך חילו על הכתוב בבאור הגר"א להגדה ש"פ דלילה הוי לשון נקבה משום דברבים נקראים לילות סימן החתימה לשמות נקבה, דשמות זכרים נחתמים ביו"ד מ"ם, ולכן כתיב מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.
ולי קשה להאמין כי יצא דבר זה מפי הגר"א, יען כי במקומות רבים בתנ"ך בא השם לילה בלשון זכר, כמו (פ' מקץ) ונחלמה חלום בלילה אחד, ובאיוב (ה') הלילה אמר, בלילה ההוא, ועוד הרבה, ואין אף מקום אחד בכל התנ"ך שיבא השם לילה בלשון נקבה, וגם ממקום שהובאה הראיה שם ראיה לסתור, שהרי כתיב מה נשתנה הלילה הזה. והראיה מהשם לילות שבא ברבים בסימן החתימה לשמות נקבה אין ראיה כלל, דמצינו כמה יוצאים מכלל זה, שכן מצינו הרבה שמות הזכרים שנחתמים ברבים בו' תי"ו, כמו אבות, בכורות, מטות, ארי-אריות, לב-לבבות, שם-שמות, מקום- מקומות והרבה כהנה. וכנגד זה מצינו הנשים נחתמים ברבות בסימן החתימה של זכרים ביו"ד מ"ם, כמו נשים, פלגשים, שנה-שנים, דבורה דבורים, נמלה-נמלים, תאנה-תאנים, ועוד הרבה, וא"כ אין כל ראיה מהחתימה. שוב ראיתי כי גם השל"ה כתב (פסחים, מצה שמורה ד"ה מעשה בר"א) כי לילה לשון נקבה היא, יעוי"ש, והוא פלא.
ובנוגע לבאור הדרשה שלפנינו נראה פשוט הבאור משום דכיון דהלשון מחלליה מוסב על שבת, והשבת כולל מעל"ע שלם, לילה ויום, ממילא נכלל בזה גם הלילה, כיון דגם הוא בכלל שם שבת, ודו"ק.
והנה מרן דודי הגאון הנזכר הוסיף ע"פ באורו הנ"ל דמכאן יצא המנהג להפריש בלשון התפלה בלילה וינוחו בה וביום וינוחו בו [הוא המנהג שהביא המג"א בסי' רס"ח ס"ק ג' בלא טעם], והנה גם לפי פירושנו אנו בהמכילתא אפשר להסמיך מנהג זה ע"פ דרשה זו, כיון דעכ"פ ילפינן לילה מלשון מחלליה דכתיב בלשון נקבה, אע"פ דקאי על השבת הכללי מכל המעל"ע, כמש"כ. אמנם עם כ"ז לא נתבאר מה שאומרים במנחה בשבת וינוחו בם.
והאמת הברורה בזה, כי עיקר הנוסחא בתפלת המנחה והנחילנו ה' אלהינו שבתות קדשך, בלשון רבים, וכן נוסח ספרד, וכן מצאתי בסדור מארצות תימן, והיא נוסחא גם מסתברת, יען כי לעת תפלת המנחה כבר פנה יום שבת זה, ולא שייך להתפלל על המנוחה בו ומתפללים על השבתות הרבות הבאות, ולכן מדוייק הלשון וינוחו בם, ודו"ק. .
(מכילתא)
8העשה בה מלאכה. עד שיעשה מלאכה גמורה ללאפוקי אם ארג חוט אחת שחרית וחוט אחת ערבית והיתה ידיעה בינתיים אינו חייב סקילה, דפחות משני חוטין כאחד אינה אריגה ואינה נקראת מלאכה. .
(שם)
9ונכרתה. מה ת"ל, והא כבר נאמר מחלליה מות יומת, אלא לרבות המזיד בינו לבין עצמו לאר"ל אפילו שלא בעדים ושלא בהתראה. ונראה הסברא בזה, דצריך להשמיענו זה, משום דהו"א דכיון דכתיב בשבת לשון חלול וסתם חלול הוי בפרהסיא, כמו דקידוש הוי בפרהסיא כדדרשינן בפ' אמור ונקדשתי בתוך בני ישראל אין קידוש בפחות מעשרה, קמ"ל, אלא דבזה חלוק המחלל בפרהסיא ממחלל בצנעא, שהמחלל בפרהסיא בעדים והתראה חייב סקילה בב"ד, והמחלל בצנעא בינו לבין עצמו חייב כרת לשמים, וע"ע בסמוך אות ל"ג. .
(שם)
10ונכרתה הנפש ההוא. אין הכרתה אלא הפסקה, הנפש ההיא – מזידה לבדמשמעות נפש שעושה ברצון רוחני ופנימי, והיינו במזיד. .
(שם)
11מקרב עמה. מקרב עמה – ועמה בשלום לגקאי על הדרשה דלעיל דחיוב מיתה בב"ד בא על המחלל שבת בפרהסיא, בעדים ובהתראה, וחיוב כרת בא על המחלל בצנעא בלא עדים והתראה בינו לבין עצמו [ע"ל אות ל"א], ועל זה אומר כאן דאע"פ שהמחלל בפרהסיא מחויבים הב"ד לענשו ואם לאו הם עצמם בעונש, אבל היכי שהחיוב הוא כרת שהוא אם בצנעא, אין ב"ד וכל ישראל נענשים על העדר עונשו. ואע"פ דמשנה שאינה צריכה היא, דמהיכי תיתא שיענשו, כיון דהחלול היה בצנעא ולא נודע להם הדבר כלל, י"ל דאיירי שבאמת הב"ד יודעים מזה, רק שהידיעה אינה ע"פ חקי התורה, כגון שיודעים ע"פ עד אחד או ע"פ נשים וקטנים ופסולי עדות או שלא בהתראה אין עליהם החיוב לעונשו, וכמ"ש בסנהדרין ל"ז ב' שאמר שמעון בן שטח לאחד שראהו הורג את הנפש, רשע מי הרגו לזה וכו', אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה ע"פ שנים עדים יומת המת, היודע מחשבות הוא יפרע וכו'. .
(שם)