וטבל בשמן רגלו. זה חלקו של אשר, אמרו, פעם אחת נצרכו אנשי לודקיא לשמן, מינו להם אחד ואמרו לו, לך אצל פלוני והביא לנו שמן במאה רבוא, הלך ומצאו לפלוני שהיה עוזק תחת זיתיו, המתין לו עד שסיים מלאכתו והלך עמו, כיון שהגיע לעירו הוציאה לו שפחתו קומקום של חמין ורחץ ידיו ורגליו והוציאה לו ספל של זהב מלאה שמן וטבל בו ידיו ורגליו, לקיים מה שנאמר וטבל בשמן רגלו עדפשוט דמכוין לתאר ערך העושר מחלקו של אשר בשמן עד שהיו טובלים בו הידים והרגלים, וענין הטבילה בחמין ושמן נראה עפ"י מ"ש בחולין כ"ה ב', א"ר חנינא, חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי עמדו לי בזקנותי, מבואר דחמין ושמן סגולה לבריאות, ורק במקום שהשמן ביוקר סכין בו, ובחלקו של אשר שהיה מרובה בשמן היו טובלין בו, כמבואר.
ועפ"י המבואר דסיכת השמן מועלת לחזוק ימי הזקנה, יש לפרש המשך לשון פסוק זה וכימיך דבאך, לפירש"י דימיך ימי הנעורים ודבאך ימי הזקנה, וכיון דחלקו של אשר היה עשיר בשמן ממילא באה לו הברכה כימיך דבאך, כלומר שימי הזקנה יהיו אצלו טובים וחזקים כימי הנעורים, עפ"י ענין הלשון עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. .
(מנחות פ"ה ב')
ועפ"י המבואר דסיכת השמן מועלת לחזוק ימי הזקנה, יש לפרש המשך לשון פסוק זה וכימיך דבאך, לפירש"י דימיך ימי הנעורים ודבאך ימי הזקנה, וכיון דחלקו של אשר היה עשיר בשמן ממילא באה לו הברכה כימיך דבאך, כלומר שימי הזקנה יהיו אצלו טובים וחזקים כימי הנעורים, עפ"י ענין הלשון עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. .
(מנחות פ"ה ב')