1ככל חקת הפסח. ת"ר, יכול כשם שהראשון אסור בבל יראה ובל ימצא כך השני אסור, ת"ל על מצות ומרורים יאכלהו יחוהדר כתיב כללא עליה ככל, לרבויא דומיא דידיה, וכל מילי לא אמרינן דלרבי, דא"כ כל הני פרטי למה לי, ופרטא ממעט דכותיה כדמפרש לקמן בסוגיא דכללא דככל חקות הפסח מהדרינן אכולהו פרטי לרבויי בכל פרטא דומיא דידיה ולמעוט מפרטא נמי דומיא דידיה, ומחד מפרטא ממעטינן בל יראה ובל ימצא, עיין בסוגיא.
, ואין לי אלא מצות עשה מצות ל"ת מניין, ת"ל לא ישאירו ממנו עד בקר יטר"ל אין לי שיהא כלל מוסף אלא על הפרט של עשה מצה ומרורים דכותיה צלי אש שהוא מ"ע ופרט נמי ממעט דכותיה השבתת שאור, ומניין שירבה הכלל ל"ת וכן הפרט ימעט ל"ת, ת"ל לא ישאירו ממנו עד בקר וכתיב כללא לאהדוריה עליה לרבויי דכותיה לאו הניתק לעשה ולמעט בפרטי לא יראה ולא ימצא דלא הניתק לעשה נינהו שאם נראה ונמצא צריך להשבותו.
, ואין לי אלא מצות ל"ת שניתק לעשה, מצות ל"ת גמורה מניין, ת"ל ועצם לא ישברו בו, מה הפרט מפורש מ"ע ול"ת שניתק לעשה ול"ת גמורה אף כל מ"ע ול"ת שניתק לעשה ול"ת גמורה כומפרש בגמרא בכללא דמצות ומרורים מאי קא מרבה – צלי אש, בפרטיה מאי קא ממעט – השבתת שאור, דהוי נמי כמצות עשה. וע"ע בסוגיא פלפול בדרשה זו.
.
(שם צ"ה א׳)
2ככל חקת הפסח וגו׳. ת"ר, ככל חוקת הפסח יעשו אותו, במצות שבגופו הכתוב מדבר, מצות שעל גופו מניין, ת"ל על מצות ומרורים יאכלהו כאמצות שבגופו כגון שיהיה שה תמים זכר בן שנה וסדר עבודותיו ואכילת צלי, ומצות שעל גופו כגון מצה ומרור שבאים חובה לו.
, יכול אפילו מצוה שלא על גופו כבכגון השבתת שאור, ואע"פ שכבר אמר במצות שבגופו הכתוב מדבר מדכתיב אותו, אך מדחזר ואמר מצות שעל גופו מניין ת"ל על מצות וכו', מבואר מזה דאותו לאו דוקא הוא, אחרי דמרבה גם מצות שעל גופו א"כ אפשר דמרבינן כל מילי ואפילו מצות שלא על גופו.
ת"ל ועצם לא ישברו בו, מה שבירת העצם מיוחד מצוה שבגופו אף כל מצוה שבגופו כגאבל אין לומר דההיקש הזה ימנע גם מצוה שעל גופו יען דהכתוב אומר מפורש על מצות ומרורים יאכלהו, וזה הוי מצוה שעל גופו, כמבואר.
.
(שם שם)
3יעשו אותו. מה ת"ל ללמד שאין שוחטין את הפסח על היחיד, דכל כמה דאפשר לאהדורי מהדרינן כדמדייק מדכתיב אותו בכנוי, והיה אפשר לכתוב יעשוהו כמו דכתיב יאכלהו, ודריש דאע"פ דמדינא קיי"ל דיחיד מותר לשחוט פסח לעצמו אם ראוי הוא לאכלו כולו וכמבואר לפנינו בפ' בא בפסוק איש לפי אכלו, אפ"ה משתדלין שלא ישחט לכתחילה ליחיד שנדחה לפסח שני, ומהדרינן למנות אחר עמו כגון לטמא אחד בשרץ וכדומה. וטעם הדבר נראה משום דברוב עם הדרת מלך, וכמ"ש כה"ג בפסחים ס"ד ב' בענין קבלת דם הפסח, נותנו לחבירו וחבירו לחבירו וכו', וכל כך למה, משום ברוב עם הדרת מלך.
והנה רש"י כאן כתב וז"ל להכי כתיב יעשו לשון רבים דכמה דאפשר לאהדורי וכו', ואיידי דכתיב יעשו כתב אותו, דאע"פ דכתיב ברישא (פ' ג') אי לא כתביה זימנא אחריתא הו"א אורחא דקרא הוא, עכ"ל. ואינו מבואר איך יתיישב הקושיא למה כתיב אותו והלא די היה לכתוב יעשוהו, ואי משום איידי דכתיב יעשו כתיב אותו, הלא כמה פעמים כתיב יעשו ולא כתיב אותו כמו ויעשהו עגל מסכה (פ' תשא), ויעשה כמשפט (פ' שמיני), ויעשהו כתבנית איש, יעשהו במקצעות (ישעיהו מ״ד:י״ג) ועוד הרבה, וכן כתיב בפסוק הקודם על מצות ומרורים יאכלהו ולא כתיב יאכלו אותו, וגם קשה מה זה הדיוק שכתב רש"י לכך כתיב יעשו, והלא כל הפסוק והענין כתובים בלשון רבים.
אבל לולא דבריו נראה כמש"כ, דמדייק מדכתיב אותו והיה באפשר להשמיט מלה זו ולכתוב יעשוהו, לכן בא זה לרמז שרבים יעשו פסח אחד, ואי הוי כתיב יעשוהו לבד הו"א דאורחא דלישנא כך הוא, וכהאי גונא פירש"י בפסחים פ"ו א' גבי הא דהפסח נאכל בשתי חבורות דכתיב אשר יאכלו אותו בהם, ופירש דלשון יאכלו אותו משמע שני אנשים אוכלין פסח אחד. –
ועיין בתוס' כאן הקשו תיפק ליה הא דאין שוחטין פסח על היחיד מככל חקת הפסח יעשו אותו, דהיינו כחקת פסח ראשון, וראשון נפקא לן בפסחים צ"א א' דאין שוחטין אותו על היחיד מלא תוכל לזבוח את הפסח באחד, עכ"ל. ולא אבין כלל דבריהם, חדא כי בסוגיא שם פלוגתא דר' יוסי ור' יהודה בזה וקיי"ל כר' יוסי דשוחטין את הפסח על היחיד, ושנית מ"ש כאן שאין שוחטין את הפסח על היחיד אינו מעיקר הדין רק הידור בעלמא וכדמפרש כל כמה דאפשר לאהדורי מהדרינן, אבל באמת אי לאו משום הידור כשר כששחט על היחיד, וכמש"כ. כך מורין גם דברי הרמב"ם בפ"ב ה"ב מק"פ וז"ל, יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר, ומשתדלין שלא ישחט לכתחילה על יחיד שנאמר יעשו אותו, עכ"ל. וזה כמש"כ.
.
(שם שם)