1והאיש. תניא, יכול לא יהא ענוש כרת אלא מי שהיה טהור ולא היה בדרך רחוקה, ערל וטמא שרץ ושאר כל הטמאים מניין, ת"ל והאיש כהר"ל כל הטמאים הדומין לו, כגון כל שמאי טומאת ערב הראויין להתקן וכגון טמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח. ולא ידעתי האיך משמע ליה זה מלשון והאיש, ונראה דקיצור לשון הוא, וצ"ל ת"ל והאיש אשר הוא טהור, והבאור הוא, משום דלפי הלשון שמתחיל בו איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה הו"ל לסיים דבר והיפוכו, והאיש אשר לא יהיה טמא לנפש וכמו שסיים בענין דרך רחוקה ובדרך לא היה, ומדשינה וכתב והאיש אשר הוא טהור דריש דלאו דוקא שאינו טמא לנפש אלא כל שעכובו מחמת טהרתו נדחה לפסח שני, וע"ע מענין דרשה זו בתוס' פסחים צ"ב ב' ד"ה אלו פטורין ובצל"ח שם.
.
(פסחים ס"ט ב׳)
2והאיש. תניא, מניין לרבות את המזיד שאם לא עשה בראשון יעשה בשני, אמר ר' זעירא, והאיש – לרבות את המזיד כועיין בסמוך אות ל"ד השייך לדרשה זו.
.
(ירושלמי פסחים פ"ט ה"א)
3ובדרך לא היה. ת"ר, היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב, ת"ל ובדרך לא היה והלה היה בדרך כזמודיעים היא עיר הרחוקה מירושלים ט"ו מיל, וכך שיעור מהלך אדם בינוני מהנץ החמה עד זמן שחיטת פסח בין הערבים, וכמש"כ לעיל בפסוק י'.
.
(פסחים צ"ד א׳)
4ובדרך לא היה. ת"ר, היה עומד לפנים מן המודיעים ואינו יכול ליכנס מפני גמלים וקרנות המעכבות אותו יכול לא יהא חייב, ת"ל ובדרך לא היה והרי לא היה בדרך כחר"ל ועל הגמלים וקרנות היה מביא בני ביתו עמו חייב, מפני שאין זה אונס, שהיה לו להשמיט ולילך יחידי ולשחוט, כך פירש"י, ועיין ברמב"ם פ"ב ה"ח מק"פ ובכ"מ, וענין מודיעים עיין לעיל אות כ"ז.
.
(שם שם)
5ובדרך לא היה. תניא, היה מן המודיעים ולחוץ והסוס בידו יכול יהא חייב, ת"ל ובדרך לא היה, יצא זה שהיה בדרך כטר"ל שמוליך את הסוס בידו, ואם היה רוכב עליו היה מגיע לירושלים, ובאור שם מודיעים עיין מש"כ לעיל אות כ"ז.
.
(ירושלמי פסחים פ"ט ה"ב)
6וחדל. תניא, היה עומד מן המודיעים ולפנים ורגליו רעות יכול יהא חייב, ת"ל וחדל, יצא זה שלא חדל לרק אינו יכול, ועיין משכ"ל אות כ"ז בבאור שם מודיעים.
.
(שם שם)
7וחדל לעשות. תניא, היה עומד מן המודעים ולפנים קודם לשש שעות ויצא לו קודם לשש שעות יכול יהא חייב, ת"ל וחדל לעשות, החדל בשעת עשיה חייב החדל שלא בשעת עשיה פטור לאבאור שם מודיעים עיין משכ"ל אות כ"ז, ועיין בתוס' פסחים צ"ג א' ד"ה אלא שכתבו בהמשך דבריהם דאין לומר דבכלל בא הכתוב לפטור על שהרחיק עצמו בדרך רחוקה דס"ד דחייב כרת על זה וכו', יעו"ש מש"כ בטעם הדבר שא"א לומר כן, ולפי הדרשה שלפנינו ידעינן ממנה ענין זה דאין חייבין על מי שחדל שלא בשעת עשיה.
.
(שם שם)
8ונכרתה הנפש. תניא, רבי יוסי אומר, אשה שוחטין עליה בפני עצמה אפילו בפסח שני, דאמר קרא ונכרתה הנפש – נפש, ואפילו אשה לבדקיי"ל שוחטין את הפסח על היחיד אם ראוי לאכלו [ע' מש"כ בפסוק הקודם אות כ"ד] וע"ל בפ' בא.
.
(פסחים צ"א ב׳)
9ונכרתה הנפש. תניא, רבי אומר, חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני לגכגון אם שגג או נאנס ולא הקריב בראשון ושוב הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת על השני, וכן אם הזיד בראשון ושגג או נאנס בשני חייב כרת על הראשון, וכן גר שנתגייר בין פסח ראשון לשני, וקטן שנתגדל בין פסח ראשון לשני.
, דכתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה – דלא עבד בראשון, אי נמי קרבן ה׳ לא הקריב במועדו – בשני, חטאו ישא, וממאי דהאי חטאו ישא כרת הוא, יליף ממברך את השם דכתיב ביה (ס"פ אמור) ונשא חטאו לדוקסבר מגדף דכתיב ביה כרת (פ' שלח) היינו מברך את השם, וכיון דיש כרת במברך את השם יליף זה מיניה נשיאות חטא נשיאות חטא לגז"ש, וטעם דיוק הלשון כאן הוא, כי לכאורה די היה לכתוב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ותו לא, ומאי אשמעינן בזה שסיים כי קרבן ה' לא הקריב במועדו דפשיטא הוא, ולכן מפרש דהלשון כי קרבן ה' אינו טעם לדבר רק ענין בפני עצמו הוא, והלשון כי משמש בד' לשונות וגם הכא יהיה הפירוש כמו אם, וכמו כי תקריב, כי יקרא, כי תפגע, וכדומה, ור"ל אם קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא דהיינו כרת, כדמפרש, ולפי"ז לכאורה בא הענין בכפל לשון ולאיזה כונה נכפל, לכן דריש דקאי על שני זמנים, תחלת הפסוק קאי על פסח ראשון, וסופו על פסח שני, ובגמרא איתא עוד דעות שונות בכלל ענין זה, והעתקנו דברי רבי כי הלכה כרבי מחבירו, וכ"פ הרמב"ם.
והנה בהזיד בראשון לדעת הרמב"ם בפ"ה ה"ב מק"פ אינו חייב כרת על הראשון רק אם לא עשה את השני, בשוגג או באונס, אבל אם עשה את השני פטור על הראשון, אבל דעת רש"י בסוגיא כאן בד"ה תשלומין דחייב כרת על הראשון אפילו עשה את השני, ותמיהני על פירושו מפשטות לשון הגמרא כאן בסוגיא (ע"ב) הזיד בראשון ושגג בשני לרבי חייב, למה נקט ושגג בשני, והלא לדעת רש"י חייב אפילו עשה את השני, ולשון זה מורה מפורש כפי' הרמב"ם, וכן מורה מפורש כמעט בירושלמי שהבאנו למעלה, מניין לרבות את המזיד שאם לא עשה בראשון יעשה בשני ת"ל והאיש, משמע שעשית השני הוא תקון להעדר העשיה בראשון, ולדעתי כמו ברור הוא שממה שכתבנו הם מקורים נאמנים לדברי הרמב"ם. ודברי רש"י יש ליישב דמש"כ דחייב על הראשון אפילו עשה את השני הוא רק לר' נתן דס"ל בגמ' חייב על הראשון ופטור על השני יעו"ש, וצ"ע.
.
(שם צ"ג א׳)
10האיש ההוא. מה ת"ל האיש – למעוטי קטן מכרת להשאם לא עשה פסח ראשון ושני פטור מכרת. ולכאורה דבר פשוט הוא וא"צ לדרשה, דמהיכי תיתא יתחייב הקטן כרת אחרי דאינו בר עונשין, אך אצטריך לקטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני דהו"א כיון דמחויב לעשות פסח שני, כמבואר בפסחים צ"ג א' משום דשני רגל בפני עצמו הוא ואינו תשלומין דראשון, לכן אם לא עשה חייב כרת, קמ"ל דלא, ועיין בתוס' כאן.
.
(שם צ"א ב׳)