ונתתיך לקהל עמים. ומאן אתיליד ליה ההיא שעתא – בנימין, שמע מינה, הכי קאמר ליה רחמנא, מתיליד לך השתא קהל אחרינא, ושמע מינה דגם שבט אחד נקרא קהל בכלומר, מאן הוי עתיד למילד ההיא שעתא – בנימין, וש"ע דקאמר לי' רחמנא השתא מתיליד לך קהל אחרינא, והיכי אמר לי' הכי, דכתיב בפ' וישלח וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם וגו' ויאמר לו פרה ורבה גוי וקהל גוים יהי' ממך, וצ"ע רב שהביאו בגמרא הפסוק שלפנינו התלוי בפסוק דפ' וישלח, ולא הביאו מיד אותו הפסוק, וכבר הקשו זה בתוס' ולא תרצו מאומה, וכן בחדושי חת"ס ובס' הורה גבר עמלו לתרץ ולא העלו דבר ברור, וזה באמת פליאה גדולה לכאורה.
ונראה לי ע"פ מ"ש רש"י בפ' נח (ט' ז') בפסוק ואתם פרו ורבו, דמש"כ שם בפסוק א' פרו ורבו הוא לברכה, והלשון פרו ורבו שבפסוק ז' הוא לצווי, ומבואר מזה דלשון פרו ורבו אפשר לפרש לצווי ולברכה, ולפי"ז י"ל דאי מפסוק דפ' וישלח אין ראי' מכרחת דשבט אחד אקרי קהל, יען די"ל מה שאמר לו הקב"ה פרה ורבה הוא לצווי, וכלומר שתתעסק בפו"ר ואז גוי וקהל גוים יהי' ממך, וי"ל דלכן לא הוליד רק את בנימין, יען שלא עסק בפו"ר זולת תולדת בנימין וממילא לא נתקיימה הברכה גוי וקהל גוים יהי' ממך, משא"כ כאן בפ' ויחי שפירש יעקב מאמר ההוא של הקב"ה ופירש מפורש שאותו הלשון פרה ורבה הי' לברכה ולא לצווי, כמו שאמר אל שדי נראה אלי בלוז וגו' ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים, ואנו רואים שקיים הקב"ה את ברכתו זאת רק בתולדת בנימין, הרי מבואר דשבט אחד אקרי קהל, אחרי דבו לבד נתקיימה ברכת ה' גוי וקהל גוים יהי' ממך, ודו"ק. –
ונ"מ מענין דרשא זו בכלל לדינא הוא לענין כמה דברים, כמו לענין פר העלם דבר שמביאין ב"ד על העלם דבר שעשו הקהל בשגגה על פיהם, חייבים עליו אפילו אם רק שבט אחד עשה הוראה על פיהם, דאע"פ דכתיב בענין זה והקריבו הקהל (פ' ויקרא ד' י"ד), אך גם שבט אחד אקרי קהל, כמבואר, וגם מבואר בירושלמי ברכות פ"ט ה"א מהאי טעמא שמברכין על נס שבט אחד כמו על נס של כל ישראל, ובירושלמי פסחים פ"ז ה"ו מבואר מטעם זה שאם נטמא שבט אחד בערב פסח יעשו הפסח בטומאה כמו אם נטמאו רוב ישראל. ובירושלמי תענית פ"ד ה"ז מבואר דמטעם פסוק זה קרבו ישראל את שבט בנימין לבא בקהל כמבואר בשופטים כ"א, כיון דרמז עליו הקב"ה שיהי' לקהל גוים. .
(הוריות ה' ב')
ונראה לי ע"פ מ"ש רש"י בפ' נח (ט' ז') בפסוק ואתם פרו ורבו, דמש"כ שם בפסוק א' פרו ורבו הוא לברכה, והלשון פרו ורבו שבפסוק ז' הוא לצווי, ומבואר מזה דלשון פרו ורבו אפשר לפרש לצווי ולברכה, ולפי"ז י"ל דאי מפסוק דפ' וישלח אין ראי' מכרחת דשבט אחד אקרי קהל, יען די"ל מה שאמר לו הקב"ה פרה ורבה הוא לצווי, וכלומר שתתעסק בפו"ר ואז גוי וקהל גוים יהי' ממך, וי"ל דלכן לא הוליד רק את בנימין, יען שלא עסק בפו"ר זולת תולדת בנימין וממילא לא נתקיימה הברכה גוי וקהל גוים יהי' ממך, משא"כ כאן בפ' ויחי שפירש יעקב מאמר ההוא של הקב"ה ופירש מפורש שאותו הלשון פרה ורבה הי' לברכה ולא לצווי, כמו שאמר אל שדי נראה אלי בלוז וגו' ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים, ואנו רואים שקיים הקב"ה את ברכתו זאת רק בתולדת בנימין, הרי מבואר דשבט אחד אקרי קהל, אחרי דבו לבד נתקיימה ברכת ה' גוי וקהל גוים יהי' ממך, ודו"ק. –
ונ"מ מענין דרשא זו בכלל לדינא הוא לענין כמה דברים, כמו לענין פר העלם דבר שמביאין ב"ד על העלם דבר שעשו הקהל בשגגה על פיהם, חייבים עליו אפילו אם רק שבט אחד עשה הוראה על פיהם, דאע"פ דכתיב בענין זה והקריבו הקהל (פ' ויקרא ד' י"ד), אך גם שבט אחד אקרי קהל, כמבואר, וגם מבואר בירושלמי ברכות פ"ט ה"א מהאי טעמא שמברכין על נס שבט אחד כמו על נס של כל ישראל, ובירושלמי פסחים פ"ז ה"ו מבואר מטעם זה שאם נטמא שבט אחד בערב פסח יעשו הפסח בטומאה כמו אם נטמאו רוב ישראל. ובירושלמי תענית פ"ד ה"ז מבואר דמטעם פסוק זה קרבו ישראל את שבט בנימין לבא בקהל כמבואר בשופטים כ"א, כיון דרמז עליו הקב"ה שיהי' לקהל גוים. .
(הוריות ה' ב')