הנה אביך חולה. תניא, עד יעקב לא הוי חולשא, אתא יעקב ובעי רחמי והוי חולשא, שנאמר, ויאמר ליוסף הנה אביך חולה אלא נתבאר מאין מוכח זה מפסוק זה, ואפשר לומר ע"פ הנהוג במדות אנשים בעלי מדות להזהר לבשר בשורה רעה מפורש, וכשצריכים לזה מודיעים ברמז בהפוך הענין מאנשים אחרים, כדי שיבינו שאצל זה האיש המצב בהיפך, וכמו בריש פסחים ד' א' שאל ר' חייא לרב אם אביו קיים השיב לו שאמו קיימת והבין ר' חייא שאביו מת, והנה כאן הי' המגיד הזה – אפרים בן יוסף [ע' רש"י] שהי' בעל נמוס ודרך ארץ, וא"כ לא הו"ל לבשר ליוסף מפורש שאביו חולה אלא בענין נרמז, כמו שאם הי' מגיד לו שאחיו בריאים והי' מבין שאביו חולה, אך מכיון שעד יעקב לא הוי חולשא כלל לא הי' יוסף מבין מבשורה כזו שהוא חולה, אלא הי' חושב כי אביו מת, אחרי שעד אז היתה היפך הבריאות – המיתה, ולכן הי' מוכרח לומר מפורש שהוא חולה, וממילא מבואר שעד יעקב לא הוי חולשא כלל, ודו"ק. – גם י"ל בטעם דרשא זו ע"פ מש"כ הרשב"ם בפ' תולדות בפסוק והנה תומים בבטנה ובפ' ויצא בפסוק והנה היא לאה, דעל כל דבר חידוש שלא הי' עד כה רגיל הכתוב לומר הנה, יעו"ש, ואנחנו הארכנו בכלל זה לעיל בפ' לך בפסוק הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, יעו"ש, וכאן אמר הנה אביך חולה, מבואר שהי' הענין דבר חדש. וע"ע השייך לאגדה זו בתוס' ב"ב ט"ז ב'. –
וטעם הדבר שביקש יעקב שתהיה חולשא פירש"י כאן כדי שיצוה לביתו, וכ"מ במ"ר, אבל בסנהדרין ק"ז ב' פירש כדי שיהא פנאי לכל אחד מבניו לבא ממקומו להיות אצלו בשעת מיתה, ולכאורה צ"ע פירש"י שלפנינו, כדי שיצוה, דהא ענין צואות מצינו עוד קודם יעקב, כמבואר בסנהדרין צ"א א' באברהם, ומבואר באגדות דשת צוה את בניו, ובפסחים קי"ג ב' איתא, חמשה דברים צוה כנען את בניו, וגם קשה, דהא צואה אפשר לעשות עודנו בחיים ובשלמות בריאותו.
ולכן נראה דכונת רש"י כאן ובסנהדרין אחת היא, והענין הוא, משום דכפי הנראה מפשטות הכתובים רצה יעקב אבינו להוכיח את בניו, וכ"מ במ"ר, ומבואר בספרי ר"פ דברים שאין מוכיחים אלא סמוך למיתה, ולכן רצה לדעת את עתו. ומש"כ רש"י כאן כדי שיצוה – היינו צואת דברי מוסר, וכמ"ש סוף הפרשה ויכל יעקב לצות את בניו, וקאי על הפרשה הקודמת דאיירי מדברים מוסרים, הרי דגם דברים מוסרים נקראו צואה. –
והנה בגמרא לא נתבאר אופן המיתה קודם שביקש יעקב חולשא קודמית, רק בילקוט פ' לך רמז ע"ז מבואר שהיו מתים ע"י עטישה, והיינו שהי' אדם עוטש ונשמתו יוצאת מנחיריו [באופן שבאה לו כמש"כ ויפח באפיו נשמת חיים], ולכן המנהג כשאדם עוטש אומרים לחיים ולשלום, מפני שאז נחשב לשעת סכנה. ועיין ברכות נ"ג א', אין אומרים מרפא בביהכ"נ מפני בטול תורה, ופירש"י לאדם המתעטש רגילין לומר אסותא, עכ"ל, משמע דאינו מצד הדין אלא מנהג בעלמא, אבל בילקוט ומ"ר שם איתא הלשון חייב אדם בעטישה להודות להקב"ה וכו', וצ"ל דלהאדם עצמו הוא חיוב ולאחרים הוא מנהג מוסרי ודרך ארץ, והנה עכ"פ להמעטש עצמו הוא חיוב, וצ"ע שאין נוהגין כן, ויש אומרים בשעת עטישה לישועתך קויתי ה', ואולי זה הוא ממקור החיוב המבואר, אבל לא נתפשט מנהג זה. .
(ב"מ פ"ז א')
וטעם הדבר שביקש יעקב שתהיה חולשא פירש"י כאן כדי שיצוה לביתו, וכ"מ במ"ר, אבל בסנהדרין ק"ז ב' פירש כדי שיהא פנאי לכל אחד מבניו לבא ממקומו להיות אצלו בשעת מיתה, ולכאורה צ"ע פירש"י שלפנינו, כדי שיצוה, דהא ענין צואות מצינו עוד קודם יעקב, כמבואר בסנהדרין צ"א א' באברהם, ומבואר באגדות דשת צוה את בניו, ובפסחים קי"ג ב' איתא, חמשה דברים צוה כנען את בניו, וגם קשה, דהא צואה אפשר לעשות עודנו בחיים ובשלמות בריאותו.
ולכן נראה דכונת רש"י כאן ובסנהדרין אחת היא, והענין הוא, משום דכפי הנראה מפשטות הכתובים רצה יעקב אבינו להוכיח את בניו, וכ"מ במ"ר, ומבואר בספרי ר"פ דברים שאין מוכיחים אלא סמוך למיתה, ולכן רצה לדעת את עתו. ומש"כ רש"י כאן כדי שיצוה – היינו צואת דברי מוסר, וכמ"ש סוף הפרשה ויכל יעקב לצות את בניו, וקאי על הפרשה הקודמת דאיירי מדברים מוסרים, הרי דגם דברים מוסרים נקראו צואה. –
והנה בגמרא לא נתבאר אופן המיתה קודם שביקש יעקב חולשא קודמית, רק בילקוט פ' לך רמז ע"ז מבואר שהיו מתים ע"י עטישה, והיינו שהי' אדם עוטש ונשמתו יוצאת מנחיריו [באופן שבאה לו כמש"כ ויפח באפיו נשמת חיים], ולכן המנהג כשאדם עוטש אומרים לחיים ולשלום, מפני שאז נחשב לשעת סכנה. ועיין ברכות נ"ג א', אין אומרים מרפא בביהכ"נ מפני בטול תורה, ופירש"י לאדם המתעטש רגילין לומר אסותא, עכ"ל, משמע דאינו מצד הדין אלא מנהג בעלמא, אבל בילקוט ומ"ר שם איתא הלשון חייב אדם בעטישה להודות להקב"ה וכו', וצ"ל דלהאדם עצמו הוא חיוב ולאחרים הוא מנהג מוסרי ודרך ארץ, והנה עכ"פ להמעטש עצמו הוא חיוב, וצ"ע שאין נוהגין כן, ויש אומרים בשעת עטישה לישועתך קויתי ה', ואולי זה הוא ממקור החיוב המבואר, אבל לא נתפשט מנהג זה. .
(ב"מ פ"ז א')