ואם המקדיש יגאל. תניא, אמר ר' יהושע בן לוי, על הקדש ראשון מוסיף חומש ועל הקדש שני אין מוסיף חומש, מאי טעמא, דאמר קרא ואם המקדיש יגאל את ביתו, המקדיש ולא המתפיס סטבאור הענין, כי כפי שנתבאר בפסוק הקודם אם הקדיש קדשי מזבח ונפל בהם מום ונפדו, אם פדה המקדיש עצמו מוסיף חומש כשאר הקדישות ורק המקדיש הוא שמוסיף חומש ולא אחר, וכבר ביארנו טעם הדבר לעיל בפ' י"ג. ועל זה אומר שהקדש ראשון הוא שחייב בתוספת חומש ולא הקדש שני, כגון אם חלל בהמה על בהמה שניה בין בקדשי בדק הבית [בבע"מ מעיקרא, ע"ל אות ס"ו] בין בקדשי מזבח שנפל בהם מום או שהמיר בקדשי מזבח, אז כשהוא פודה את השניה שחילל עליו או את התמורה לעצמו אינו מוסיף חומש, וסמך זה על לשון המקדיש, ובהקדש שני נקרא זה מתפיס. ובגמ' מבואר דרק הקרן שנפדה בו וחלה עליו הקדושה שנתפס תחת הראשון זה נקרא הקדש שני, אבל החומש שנתן הו"ל הקדש ראשון והיינו שאם רוצה לפדות החומש מוסיף חומש. ותמיהני שהרמב"ם בפ"ז ה"ד מערכין השמיט חידוש דין זה בעוד שבפ"א ה"ה ממעילה כתב כן לענין מעילה, וצ"ע. וע"ע מש"כ השייך לדרשה זו לקמן בריש פסוק כ"ז.
. (ב"מ נ"ד ב')
ואם המקדיש יגאל. מלמד שהמקדיש מוסיף חומש ולא המתכפר מוסיף חומש עכגון אדם שנדר קרבן והפרישו חבירו משלו שיתכפר בו הנודר ונעשה הקרבן בעל מום ובא לחללו, אז אם המפריש מחללו מוסיף חומש, ואם המתכפר מחללו אינו מוסיף חומש משום דתלייה רחמנא לחומש במקדיש, כדכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית, וכבר ביארנו ענין זה בדרשה הקודמת ולעיל פסוק י"ג.
. (תמורה י' א')
ויסף חמישית כסף ערכך. מקיש חומשו לכסף ערכו, מה כסף ערכו מוסיף חומש אף כסף חומשו מוסיף חומש עאר"ל דהחומש הוי כתחלת הקדש דאם נהנה בו מוסיף חומש עליו.
. (תמורה י"א א')
ויסף וגו' והיה לו. פדה מן ההקדש במנה ולא הספיק להביא מנה עד שעמד במאתים מביא מאתים, דכתיב ויסף חמישית כסף ערכך והיה לו, אם יוסיף קם לו, ואם לאו אינו קם לו עבהכונה היא לומר זה שמענו מן המקרא הזה, דדוקא אם יוסיף שנתן כבר המנה ויסף חמישיתו אז וקם לו, ואם לאו שלא הספיק ליתן עד שנתייקר השער אינו קם לו וצריך ליתן כשער של עכשיו. –
ודע דיש לדייק למה כתב כאן במקדיש בית הלשון והיה לו ולקמן בפ' י"ט במקדיש שדה כתיב וקם לו. וי"ל שבא לרמז הא דמשונה דין בית משדה, דבבית אם קונה מן ההקדש חוזר לבעלים ביובל, משא"כ בשדה שנחלט להקונה, כדכתיב בפ' כי לא יגאל, ולכן כתיב בשדה וקם לו שהוא לשון קיום לעולם, ובבית כתיב לשון והיה לו שאינו מורה על קיום נצחי.
. (ירושלמי קדושין פ"א ה"ו)