1ולקח ונתן. ת"ר, ולקח יכול בכלי ת"ל ונתן, מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה בעצמו של כהן עבעיין ברש"י זבחים מ"ז ב' שפירש דפשיטא לו דנתינת הדם היא בעצמו של כהן ולא בכלי משום דגבי שמן כתיב אצבע וילפינן לדם מיניה, עכ"ל. ויש להעיר בזה בחקירת הגמרא בעלמא אם דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש, וכאן הלא ילפינן נתינת הדם בבנין אב משמן וחוזר ומלמד בהיקש לקיחה מנתינה, וצ"ל דהילפותא משמן אינו בבנין אב אלא בדרך ילמד סתום מן המפורש, וצ"ע.
אבל לולא פירש"י אפשר לומר דהא דפשיטא להגמרא דנתינה היא בעצמו של כהן הוא משום יתור לשון הכהן בנתינה, דדי היה לכתוב ולקח הכהן ונתן, ולכן דריש שבא בזה לרמז דבגופו יתן ולא ע"י כלי, אבל מהכהן דכתיב בלקיחה א"א לדייק כן, דפעם אחת איצטריך לגופיה, ולפי"ז צריך לגרוס בגמרא ת"ל ונתן הכהן, ודו"ק.
.
(יומא ס"א ב')
2על תנוך. יכול על תוך ודאי, ת"ל על נוך עגר"ל יכול דהאי על תנוך פירושו כמו דכתיב לתוך, והנו"ן הוא אות הנוסף, כמו במלת איש – אנוש, אף – אנף, וכדומה, ת"ל על נוך, ונראה דר"ל ת"ל על תנוך, וכונתו שבדוקא כתיב תנוך להוציא שלא יתן תוך האוזן, והיינו משום דהנו"ן בא להקטין ערך הגדר תוך.
, אי על נוך יכול על גובה של אוזן ת"ל תוך נוך עדר"ל אי כדקאמרת, דלכן כתיב תנוך ולא תוך להוציא שלא יתן תוך האוזן אפשר דצריך ליתן על גובה של אוזן ת"ל תוך נוך, ונראה דר"ל דע"כ א"א להוציא יסוד המלה מפשטה לגמרי שיסודה מלת תוך.
הא כיצד, זה גדר האמצעי עההקרוב לגובה של אוזן, ובזה יוצאים שתי הכונות וכמבואר.
.
(תו"כ)
3ועל בהן ידו וגו'. אין לו בהן יד, בהן רגל, אוזן ימנית, אין לו טהרה עולמית עודבעינן קרא כדכתיב, וכמו דקיי"ל במחויב מיתה שאם נקטעה יד העדים שהעידו עליו פטור הנדון משום דכתיב יד העדים תהיה בו וליכא כמבואר בסנהדרין מ"ה ב', ומבואר שם בגמרא דדוקא בנקטעה יד העדים לאחר שהעידו, אבל גידמין מעיקרא חייב משום דזו היא ידי שלהם, ועל יסוד זה כתבו התוס' שם והר"ש והרע"ב במשנה שלפנינו דדוקא אם נקטע בהן ידו משנזקק לטומאה אז אין לו טהרה עולמית, אבל אם קודם לכן יש לו טהרה, משום דהיינו בהן דידיה, אבל הרמב"ם ריש פ"ה ממחוסרי כפרה כתב כלשון המשנה המועתק לפנינו בסתם בלא שום חילוק מתי נקטע, והקשו עליו המפרשים למה לא חילק כמו לגבי עדים בה' סנהדרין.
ולי נראה דדברי הרמב"ם מוכרחים ונאמנים מאד, דז"ל הגמ' שם, אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור, מאי טעמא דבעינן יד העדים תהיה בו בראשונה וליכא, ופריך אלא מעתה עדים גדמין מעיקרא ה"נ דפסול, ומשני שאני התם דכתיב יד העדים שהיתה כבר, ופירש"י יד שהיתה להם תהיה בשעת מיתה, אבל גדמין דמעיקרא לא משתמעא מיניה דזו היא יד שלהם, עכ"ל. הרי מבואר דאי לאו הדיוק מלשון יד העדים יד שהיתה כבר באמת לא הוי מחלקינן בין גדמין מעיקרא לגדמין אח"כ, וא"כ במצורע דליכא דיוק כמו בעדים ממילא קיים הדין בלא שום חילוק. ועל יסוד זה חילק הרמב"ם בעדים וסתם כאן במצורע, ודו"ק.
[נגעים פי"ד מ"ט].