1שלש פעמים. תניא, אין פעמים אלא רגלים, וכן הוא אומר (ישעיה כ"ו) פעמי דלים, ואומר (שה"ש ז׳) מה יפו פעמיך בנעלים, כמה נאים רגליהם של ישראל בשעה שעולין לרגל, מכאן לבעלי קבין שפטורין מן הראיה קיזבעלי קבין הם שרגלם חתוכה ויוצאין בקב לסמוך השוק עליו, ודריש פעמים מלשון צעד ע"ד אסמכתא ורמז, ודריש דמי שאין רגלו נאה כגון בעלי קב אין מן הכבוד לעלות לרגל. .
(חגיגה ג׳ א׳)
2יראה. תניא, יוחנן בן דהבאי אומר משום ר׳ יהודה, סומא באחת מעיניו פטור מן הראיה שנאמר יראה יראה, כדרך שבא לראות כך בא להראות, מה לראות בשתי עיניו אף להראות בשתי עיניו קיחפירש"י הכתיב יַרְאֶה והקרי יַרָאֶה, ועיין בתוס' ומפרשים שהרבו לפרש בזה, ועי' תוס' שבת נ"ה ב'.
אבל לי נראה דכונה אחרת כלל בדרשה זו, והוא כי המלים יראה יראה שבגמרא הם אך ראשי הפסוקים שבענין זה כאן ובפ' תשא, והענון הוא, דכאן כתיב יראה כל זכורך אל פני האדון ה', ובפ' תשא ובפ' ראה כתיב יראה כל זכורך את פני האדון ה', והנה במקום שכתוב את אפשר לקרוא הפעל יראה בשני הנקודים, יַרְאָה – יֵרָאֶה, משא"כ היכא דכתיב אל שם א"א לקרוא יַרְאָה, אך ורק יֵרָאֶה, וזהו שאמר יראה יראה כלומר מדשינה הכתוב בפ' תשא לכתוב "את" [דבו אפשר לקרות גם יִרְאָה] ש"מ דצריך גם לראות את הקב"ה כמו שצריך להראות, דאם היה די רק להראות הו"ל לכתוב גם שם היחס "אל". .
(שם ב׳ א׳)
3יראה. המדבר ואינו שומע והשומע ואינו מדבר פטור מן הראיה, מאי טעמא, יליף ראיה ראיה מהקהל קיטדבפרשת הקהל כתיב (פ' וילך) בבוא כל ישראל לראות, והתם בודאי פטורים אלה ממצות הקהל דמפורש כתיב שם למען ישמעו ולמען ילמדו, והחרש והאלם אינם ראוים לזה ולזה, וכפי שיתבאר אי"ה שם לפנינו. .
(שם ג׳ א׳)
4יראה. רב הונא כי מטי להאי קרא יראה יראה בכי, אמר, עבד שרבו מצפה לו לראותו יתרחק ממנו, דכתיב (ישעיה א') כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי קכבלשון עבד שרבו מצפה לראותו מכוין להדרשה הקודמת יראה יראה כדרך שבא לראות כך בא להראות, היינו שהקב"ה כביכול יראה אותו. .
(שם ד׳ ב׳)
5יראה. תניא, יראה יראה [כדרך שבא לראות כך בא להראות] מה אני בחנם אף אתה בחנם קכאזה קאי על הראיון בעזרה בשאר ימות הרגל דאינו מחויב בכל פעם להביא קרבן אלא מותר לבא בחנם, ורק ביו"ט ראשון דהוא עיקר הרגל צריך לבוא בקרבן. ונראה בטעם הדבר דלא דרשינן גם ביו"ט ראשון מה אני בחנם וכו', משום דבאמת ביו"ט ראשון אין הקב"ה מתראה כביכול לישראל בתנם, אלא בכל רגל מביא ברכתו להם, כמו שידוע שכל רגל מצויין בברכותיו וכנוסח לשון התפלה ברכת מועדיך, ועיקר היו"ט הוא יום ראשון כנודע. .
(שם ז׳ א׳)
6כל זכורך. ת"ר, זכור – להוציא את הנשים, זכורך – להוציא טומטום ואנדרוגינוס קכבנראה בטעם הדרשה טו"א מלשון זכורך, משום דבלשון זכר אפשר שיכלל גם טו"א, יען כי אע"פ שספקים הם אך הספק הוא רק לאדם אבל קמי שמיא ליכא ספיקא וכעין מ"ש ביומא ע"ד א', משא"כ הלשון זכורך מוסב לאנשים ומשמע שיהיו לאנשים ברור שהם זכרים, משא"כ טו"א אנשים מסתפקים בהם מה הם, ולכן פטורים. .
(שם ד' א')
7כל זכורך. תניא, אחרים אומרים, המקמץ והמצרף נחושת והבורסי פטורין מן הראיה, משום שנאמר כל זכורך, מי שיכול לעלות עם כל זכורך, יצאו אלו שאינן ראוין לעלות עם כל זכורך קכגמפני שריחם רע ממלאכתם המכוערה, המקמץ ובורסי הם מעבדי עורות והמצרף נחושת מקרקע שריחה רע, ופשוט דכל זה הוא רק כשהם במלבושיהם ובחלאתם, אבל כשמטהרים ולובשים בגדים נקיים הרי הם ככל ישראל. .
(חגיגה ד' א׳)
8אל פני האדון ה׳. תניא, עבדים פטורים מן הראיה, דכתיב יראה כל זכורך אל פני האדון ה', מי שאין לו אלא אדון אחד, יצא זה שיש לו אדון אחר קכדעיין מש"כ בענין זה בלח"מ פ"ב ה"א מחגיגה. .
(שם שם)
9אל פני האדון ה'. אמר ר׳ יהושע בן לוי, מניין שכל המקיים מצות ראיה כאילו מקבל פני שכינה, דכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה׳ קכהנראה פשוט דמדייק מדלא כתיב יראה אל בית ה' כמו דכתיב בבכורים בסמוך ובפ' תשא תביא בית ה', ומדכתיב אל פני האדון ה' בא לרמז שהוא מענין קבלת פני השכינה. .
(ירושלמי חגיגה פ"א ה"א)