1והצרוע. לרבות כהן גדול קעחכפי הנראה מפרש הלשון והצרוע אשר בו הנגע, דלשון אשר הוא כעין נתינת טעם דמחמת שבו הנגע לכן צריך שיהיו בגדיו פרומים וכו', וכיון שכן ממילא חייב כל מצורע בזה, ואפי' כזה שלולא סבת הצרעת אסור בפריעה ופרימה כמו כהן גדול דכתיב ביה ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום אבל מחמת שהוא צרוע חייב בזה, ולכן כתיב והצרוע וגו' ולא ואשר בו הנגע וכו', וזהו שאמר והצרוע לרבות כהן גדול. –
והנה מבואר מכאן שגזירת הכתוב הוא בכה"ג שיתחייב בפריעה ופרימה, ולולא כן היינו ממעטין כה"ג מצורע מפריעה ופרימה, אבל הרמב"ם בפ"י ה"ו מטו"צ כתב בטעם חיוב כה"ג מצורע בזה משום דעשה דבגדיו יהיו פרומים דוחה ל"ת דראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. וצ"ע, דלפי"ז ל"ל להגמ' לרבות זה מן והצרוע. אבל באמת נראה דלא ניחא להגמ' לומר טעם זה, דכמו דקי"ל באשה שאינה פורעת ופורמת אע"פ דלא כתיב בה לאו בזה רק משום ניוול לבד כמש"כ בדרשה הקודמת, כמו כן בכה"ג דקי"ל בו שצריך להיות מצויין בנוי וביופי כמו דדרשינן בפ' והכהן הגדול מאחיו (פ' אמור) וגם נאמר בו לאו דראשו לא יפרע וכו' מכש"כ דלא היינו מחייבין אותו בעשה זו דפריעה ופרימה אי לאו דגזרת הכתוב והצרוע, כמבואר לפנינו, ודו"ק.
.
(מו"ק י"ד ב')
2אשר בו הנגע. אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה בלבד קעטדמוסגר אינו מחויב בפריעה ופרימה, הא לענין שילוח חוץ למחנה זה וזה שוין, וכן לענין בדד ישב ולטמא כל אשר בבית שהיה בו, כפי שיתבאר בפסוק הבא.
, שנאמר והצרוע אשר בו הנגע, מי שצרעתו תלויה בגופו, יצא זה שצרעתו תלוי בימים קפר"ל מצורע מוחלט טומאתו תלוים בגופו שכל זמן שלא נתרפא ממנו טמא, דגבי טהרה דידיה כתיב והנה נרפא נגע הצרעת, אבל מצורע מוסגר טומאתו תלויה בימים, היינו בימי הסגר, שאם לא ימצא ביום השביעי סימני טומאה, שער לבן או מחיה או פשיון הרי הוא טהור ואע"פ שעדיין נגעו עליו.
והנה רש"י פירש, מצורע מוחלט לאחר שכלו ימי ההסגר ונראה בו סימני טומאה האמורין בו, עכ"ל. ודבריו מופלאים, דמשמע שבסימני טומאה נעשה טמא מוחלט רק לאחר שכלו ימי ההסגר, ובאמת הלא גם בראשית בואו אל הכהן כשנראו בו סימני טומאה שער לבן ומחיה מחליט אותו הכהן לטומאה, כמבואר ריש פרשה זו ובפ"א מ"ג דנגעים להחליט את שנולד בו מחיה או שער לבן בתחלה. ואפשר לומר דמש"כ רש"י ונראה בו סימני טומאה הו' דונראה הוא ו' המחלק, ושיעור דבריו מצורע מוחלט לאחר שכלו ימי ההסגר או שנראה בו סימני טומאה [בתחלה], ומכוונים בזה דבריו ללשון המשנה דנגעים שהבאנו, ודו"ק. –
ודע דיש להעיר אם גם במצות טמא טמא יקרא דבסמוך, היינו לפרסם טומאתו ג"כ חייב מצורע מוסגר, ופשטות הלשון אין בין זל"ז אלא פריעה ופרימה בלבד משמע דלענין זה שוין, וכן יש לדייק ממו"ק ה' א' דכל טמא מחויב לפרסם טומאתו כדי שיזהרו ממנו, וא"כ ממילא גם מצורע מוסגר חייב בזה כיון דגם הוא מטמא, אבל הרמב"ם פ"י ה"ז מטו"צ פסק דרק מצורע מוחלט חייב בקריאה זו, ולכאורה צ"ע בזה. וי"ל ע"פ הסברא דכיון שהוא מוסגר הלא בלא"ה לא יגעו בו אנשים זרים, וא"כ קריאה זו אך למותר היא. ועדיין צ"ע.
.
(מגילה ח' ב')
3בגדיו יהיו פרומים. מצורע מהו בקריעה, תא שמע, בגדיו יהיו פרומים – שיהיו מקורעין קפאלכאורה אינו מבואר דקארי לה מאי קארי לה, האם לא ידע השואל את הפסוק בגדיו יהיו פרומים, וכבר עמד על זה הריטב"א בחידושיו, ועיין מש"כ כונה נאותה בישוב דבר זה לעיל פ' שמיני בפסוק ובגדיכם לא תפרמו (י' ו') יעו"ש וצרף לכאן.
.
(מו"ק ט"ו א')
4וראשו יהיה פרוע. אין פריעה אלא גדול שער קפבוכמו דכתיב בפ' שמיני ראשיכם אל תפרעו שפירושו אל תגדלו שער. ונראה דבא להוציא שלא נימא דפי' הלשון פרוע כמו ופרע את ראש האשה שפירושו שיגלה, ובאמת כן ס"ל לר"ע בסוגיא כאן, ובגמרא רוצה לפשוט מדעת ר"ע שיהיה מצורע פטור מתפילין כיון דראשו צריך להיות מגולה, ודחי לה שהתורה לא הקפידה רק על כסוי ממש ולא אכסוי דתפילין, וכש"כ לדעת ר"א שהפירוש פרוע גידול שער בודאי חייב בתפלין כיון דאין שום שייכות לענין זה, ואנו קיי"ל בזה כר"א, וכן העתקנו בפנים. וצ"ע ברמב"ם פ"י ה"י מטו"צ שהשמיט דין חיוב תפלין במצורע, והלא כיון דהגמרא שקל וטרי בזה הו"ל להביא פסק הלכה כמסקנת הגמרא.
.
(שם שם)
5ועל שפם יעטה. מצורע מהו בעטיפת הראש, ת"ש, ועל שפם יעטה, מכלל שחייב בעטיפת הראשים קפגכנראה סמך בזה על מ"ש בתו"כ ועל שפם יעטה חופה ראשו כאבל, וכן תרגם אונקלוס כאבילא יתעטף.
.
(שם שם)
6ועל שפם יעטה. מצורע מהו בשאילת שלום, ת"ש, ועל שפם יעטה, שיהיו שפתותיו מדובקות זו בזו, שיהיה במנודה ואבל ואסור בשאילת שלום קפדלכאורה צ"ע דהא בדרשה הקודמת יליף מלשון ועל שפם יעטה שחייב בעטיפת הראש ואיך יליף עתה לענין איסור שאילת שלום. וי"ל דכאן יליף משום דשם שפם הויא השפה העליונה ועטיפתה מונעת את הדבור, והיינו ששפתותיו מדובקות זו בזו, ואסור הוא גם בדבור של שאילת שלום.
.
(שם שם)
7וטמא טמא יקרא. מלמד שצריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים קפהכנראה דריש המלה יקרא מלשון פרסום והכרזה כמו וקראתם דרור בארץ, כי קרא ה' לרעב, וכדומה. וכ"מ בברכות נ"ה א' שלשה הקב"ה מכריז עליהם וכו', ומסמיך שם כל הדברים על לשון קריאה דכתיב בהו, ומפרש דהיינו הכרזה ופרסום, ודריש לאיזו תכלית יכריז כזה כאן, בודאי הוא שיבקשו עליו רחמים שיתרפא מצרעתו, וע"ע בדרשה הסמוכה. ויתכן דזוהי כונת הגמרא בסנהדרין ק"ד ע"ב עה"פ דאיכה בכה תבכה בלילה, למה בלילה, לפי שכל הבוכה בלילה קולו נשמע, דבר אחר בלילה שכל הבוכה בלילה השומע קולו בוכה כנגדו, ע"כ, ולא נתבארה הכונה למה עשו כן לבכות דוקא בלילה, ולפי הדרשה שלפנינו י"ל דהכונה היתה כדי שישמעו אחרים ויבכו עמהם ויבקשו עליהם רחמים.
.
(שם ה' א')
8וטמא טמא יקרא. תניא, רמז לציון קברות מן התורה מניין, אמר ר' אבהו, וטמא טמא יקרא, הטומאה קוראת לו ואומרת לו פרוש קפוגם בדרשה זו כמו בהקודמת דריש לשון יקרא מלשון הכרזה ופרסום, ודריש שמכריז כאן לתכלית זה שיזהרו ממנו מלהטמא לו [ומלשון הכתוב באיכה ד' סורו טמא קראו למו], וא"כ ממילא מבואר שצריך לעשות היכר וציון להתרחק מן הטומאה, ובכלל זה גם ציון קברות שלא יטמאו הכהנים בהם, ואע"פ דכבר דריש בדרשה הקודמת דענין ההכרזה הוא כדי שיבקשו עליו רחמים, מפרש בגמרא דאי משום דרשה זו לבד היה די לכתוב וטמא יקרא ומדכתיב כפל לשון שמעינן תרתי, ואפשר להסביר ענין זה דלאזהרת הזהירות די בפ"א וטמא כמו דמצינו לשון כזה באיכה סורו טמא קראו למו כמש"כ. –
ודע דאע"פ שאמרו רמז לציון קברות מן התורה מניין בכ"ז אין זה מן התורה ממש אלא אסמכתא בעלמא, וכמ"ש בנדה נ"ז א' ציון קברות מדרבנן, והלשון מניין מן התורה הוא כמש"כ רש"י בביצה ט"ו ב' לענין מ"ש שם לענין עירוב תבשילין מה"מ וכתב רש"י לאו דוקא מקרא יליף משום דע"ת מדרבנן וקמבעי ליה אהיכי אסמכוה רבנן בתורה. ובעיקר ענין דציון קברות עיין מש"כ בפ' וישלח בפסוק ויצב יעקב מצבה. –
והנה בגמרא כאן באו כמה וכמה דרשות לרמז ציון קברות מה"ת, ואשר על כן קשה במש"כ התוס' בסוטה ל"ב ב' דהיכי דמביא הרבה פסוקים לדרשה אין סברא לומר שהדין הנדרש הוא מדרבנן, והרי הכא הביאו בגמרא כמה פסוקים לענין זה ובכ"ז עיקר הדין הוא מדרבנן וכמש"כ, ואולי יש לחלק דשאני היכא שאמרו בגמרא מפורש רמז מניין.
.
(שם שם)
9וטמא טמא יקרא. אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנה"מ דאמרי אינשי בתר עניא אזלא עניותא, דכתיב וטמא טמא יקרא קפזנסמך על הדרשות הקודמות שצריך להכריז ברבים שהוא טמא, וזהו בתר עניא אזלא עניותא, דלא די לו שהוא מצטער עצמו אלא שצריך עוד להתבייש ברבים. ולכאורה היה אפשר לסמוך מאמר זה על החיובים שמצורע חייב בהם, כמו פריעה ופרימה ועיטוף וכדומה שגם בזה הוא מפרסם עצמו, אך נקט דבר ההכרזה שזה פרסום יותר גדול מאלה הענינים, וגם זולת זה דברים אלו אינם שייכים באשה שאינה חייבת בהם כמבואר, משא"כ הכרזה שייך גם באשה. וע"ע לפנינו ר"פ תבא בפ' ולקח הכהן הטנא מידך באה עוד דרשה למשל זה דאמרי אינשי.
.
(ב"ק צ"ב א')