אלה המצות. מכאן שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה רטזכי רק משה היה נביא מחוקק התורה בעיקרה, וכל הנביאים אחריו לא באו אלא לפרש ולהזהיר על תורת משה, וכן תרגם יונתן, אילון פקודיא דפקיד ה' ית משה ולית אפשר לחדתא בהון מדעם, עכ"ל.
וכפי הנראה מפשטות הענין משמע דרק חידוש דין חדש ממש אין רשות לנביא, אבל אם מחדשים דין ישן שנשכח ברבות הימים לא שייך בזה איסור, אחרי כי באמת דין זה נצטוה בעיקרו ע"י משה, אבל לא כן משמע מתמורה ט"ז א', דאיתא שם, שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, אמרו לו ליהושע שאל [באורים ותומים], אמר להו לא בשמים היא, אמרו לו לשמואל שאל, אמר להם, אלה המצות, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ע"כ. הרי מפורש דאפי' חידוש הלכות נשכחות הם בכלל הדרשה אלה המצות וכו', וצ"ל דכיון שעתה אין אנו יודעים שורת הדין איך הוא, ועיקר ידיעתו בא לנו ע"י הנביא, הוי זה בכלל חידוש דין.
אבל במגילה ג' איתא בענין דאיירי שם שהנביאים תקנו דינים מחודשים, ופריך והכתיב אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, ומשני ששכחום וחזרו ויסדום, ור"ל כיון דלא תקנו דינים מחודשים ממש רק החזירו דינים ישנים אין זה בכלל הדרשה דאלה המצות, וזה לכאורה סתירה מפורשת לגמ' דתמורה הנ"ל שמבואר שם דאפי' החזרת דינים ישנים הוי בכלל האיסור דאלה המצות.
וצ"ל בישוב הסוגיות, כי הנה בשני אופנים אפשר לנביא להחזיר דין ישן, האחד – עפ"י הנבואה והא' עפ"י כללי התורה ומדותיה בסברא כשאר ת"ח. והנה זה פשוט, דבהחזרת דין עפ"י כללי התורה ובסברא בודאי לא גרע נביא משאר חכם בחכמת התורה, ואין בזה אף שמץ איסור, ורק בחזרה עפ"י הנבואה אסור, כמבואר.
ולפי זה צ"ל דבמגילה איירי שהחזירו הנביאים עפ"י דרכי וכללי התורה, וזה בודאי מותר, ובתמורה איירי לענין להחזיר עפ"י הנבואה, וכמבואר מפורש הלשון אמרו לו ליהושע ולשמואל שאל [באורים ותומים], ודו"ק. –
ודע דמ"ש בכ"מ בגמ' דכשיבא אליהו יתברר הדין, אין הכונה שאליהו יגלה הדין עפ"י הנבואה, דזה אין לו רשות כפי שנתבאר, אלא הכונה דע"י רוח ממרום השורר בו יתגלו לו מעיינות חכמה ויברר הדין עפ"י דרכי ויסודות התורה ויסור המחלוקת והטעותים והשבושים וממילא יתברר הדין לאמתו. וזה אפשר לכוין בכונת המשנה סוף עדיות, אין אליהו בא לטמא ולטהר אלא לעשות שלום בעולם, ור"ל, לא שיגלה דינים להוראות ויטמא ויטהר עפ"י הנבואה אלא רק יעשה שלום בין החולקים ע"י שיברר הסברות המחולקות עד שיודו החכמים זל"ז, וממילא יתברר ויצא הדין לאשורו.
ועיין במס' יומא ע"ה א' דרשו הפ' גד לבן דכתיב גבי מן, גד, שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון אי בן שבעה לאחרון, לבן, שמלבין עונותיהם של ישראל, כיצד, שנים שבאו לדין לפני משה, זה אומר עבדי גנבת, וזה אומר אתה מכרתו לי, אמר להם משה, לבקר משפט, למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, ואם בבית רבו שני בידוע שזה מכרו, ע"כ. והקשה בס' כפות תמרים האיך היו סומכין על ברור זה והא זה הוי בכלל לא בשמים היא, וכמ"ש ביבמות ק"ב א' אם יבא אליהו ויאמר חולצין בסנדל אין שומעין לו, משום דלא בשמים היא, ויעוי"ש מש"כ בזה.
אבל לדעתי אין בזה אף ריח קושיא, דהא דאין רשות לנביא לחדש הוא רק לענין פסק הלכה וכמש"כ, אבל לענין ברור מילתא והתגלות מציאות הדבר בודאי סמכינן אנביא, וכ"מ בבכורות כ"ד א' דאמר התם בדין אחד שעומד בספק עד שיבא ויורה גואל צדק, ופריך בגמרא מאי עד שיבא ויורה, עד שיבא ויודיע לך דבר מבעי ליה, ופירש"י עד שיבא ויודיע גלוי מלתא בעלמא שיגיד להם אם בנה הוא או לא עכ"ל, מבואר מדבריו, דעל בירור מציאות וגלוי מילתא סמכינן אנביא, ועיין במל"מ פ"ט סוף ה"ו מאישות שכתב בענין זה ולא העיר ממש"כ, ולדעתנו זה פשוט וברור.
ולבד זה הנה לפי המבואר בדרשה שלפנינו שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, כלומר מימות משה ואילך, אבל משה היה יכול ויכול לחדש, וא"כ אחרי דהחידוש שביומא שם היה ע"י משה, וכמ"ש שנים שבאו לדין לפני משה, אמר להם משה, וא"כ בלא"ה לא קשה מידי, ודו"ק.
ודע דזה פשוט דגדרים וסייגים וגזירות ותקנות אין בכלל איסור הדרשה אין הנביא רשאי לחדש דבר, ואדרבה, זה הוא מצוה מן התורה כמש"כ ושמרתם את משמרתי ודרשינן עשו משמרת למשמרתי, ולכן מצינו כמה ענינים כאלה שנתקנו ע"י נביאים.
ועיין ברמב"ם פ"ט ה"א מיסודי התורה שהרחיב הדבור בענין דרשה זו, ולפלא הוא שהביא לסמך דאין הנביא רשאי לחדש דבר את הפסוק לא בשמים היא ולא את הפסוק שלפנינו דמפורש ביה הדרשה בכ"מ בגמרא, ועיי"ש בלח"מ, וגם יש לדון בדבריו שכלל בדרשה זו גם ענין בל תוסיף ובל תגרע שמבואר בפ' ואתחנן, ורמב"ן בנמוקיו שם כתב דהאיסור בל תוסיף ובל תגרע הוא בפרטי מצות ידועות, כמו חמשה חוטין בציצית וחמש פרשיות בתפלין וכדומה, והדרשה שלפנינו מאלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר איירי בחידוש מצוה חדשה שלא שמענו מעולם.
ובדעת הרמב"ם נ"ל שמפרש שהכל ענין אחד ודרשה אחת, רק בתו"כ באה בלשון אלה המצות ובמשנה תורה באה בלשון צווי שלא להוסיף ולא לגרוע, כהרבה מצות וענינים שונים שבאו בתו"כ ונשנו במשנה תורה במלים והוראות שונות, ואין להאריך עוד. .
(שבת ק"ד א')
וכפי הנראה מפשטות הענין משמע דרק חידוש דין חדש ממש אין רשות לנביא, אבל אם מחדשים דין ישן שנשכח ברבות הימים לא שייך בזה איסור, אחרי כי באמת דין זה נצטוה בעיקרו ע"י משה, אבל לא כן משמע מתמורה ט"ז א', דאיתא שם, שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, אמרו לו ליהושע שאל [באורים ותומים], אמר להו לא בשמים היא, אמרו לו לשמואל שאל, אמר להם, אלה המצות, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ע"כ. הרי מפורש דאפי' חידוש הלכות נשכחות הם בכלל הדרשה אלה המצות וכו', וצ"ל דכיון שעתה אין אנו יודעים שורת הדין איך הוא, ועיקר ידיעתו בא לנו ע"י הנביא, הוי זה בכלל חידוש דין.
אבל במגילה ג' איתא בענין דאיירי שם שהנביאים תקנו דינים מחודשים, ופריך והכתיב אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, ומשני ששכחום וחזרו ויסדום, ור"ל כיון דלא תקנו דינים מחודשים ממש רק החזירו דינים ישנים אין זה בכלל הדרשה דאלה המצות, וזה לכאורה סתירה מפורשת לגמ' דתמורה הנ"ל שמבואר שם דאפי' החזרת דינים ישנים הוי בכלל האיסור דאלה המצות.
וצ"ל בישוב הסוגיות, כי הנה בשני אופנים אפשר לנביא להחזיר דין ישן, האחד – עפ"י הנבואה והא' עפ"י כללי התורה ומדותיה בסברא כשאר ת"ח. והנה זה פשוט, דבהחזרת דין עפ"י כללי התורה ובסברא בודאי לא גרע נביא משאר חכם בחכמת התורה, ואין בזה אף שמץ איסור, ורק בחזרה עפ"י הנבואה אסור, כמבואר.
ולפי זה צ"ל דבמגילה איירי שהחזירו הנביאים עפ"י דרכי וכללי התורה, וזה בודאי מותר, ובתמורה איירי לענין להחזיר עפ"י הנבואה, וכמבואר מפורש הלשון אמרו לו ליהושע ולשמואל שאל [באורים ותומים], ודו"ק. –
ודע דמ"ש בכ"מ בגמ' דכשיבא אליהו יתברר הדין, אין הכונה שאליהו יגלה הדין עפ"י הנבואה, דזה אין לו רשות כפי שנתבאר, אלא הכונה דע"י רוח ממרום השורר בו יתגלו לו מעיינות חכמה ויברר הדין עפ"י דרכי ויסודות התורה ויסור המחלוקת והטעותים והשבושים וממילא יתברר הדין לאמתו. וזה אפשר לכוין בכונת המשנה סוף עדיות, אין אליהו בא לטמא ולטהר אלא לעשות שלום בעולם, ור"ל, לא שיגלה דינים להוראות ויטמא ויטהר עפ"י הנבואה אלא רק יעשה שלום בין החולקים ע"י שיברר הסברות המחולקות עד שיודו החכמים זל"ז, וממילא יתברר ויצא הדין לאשורו.
ועיין במס' יומא ע"ה א' דרשו הפ' גד לבן דכתיב גבי מן, גד, שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון אי בן שבעה לאחרון, לבן, שמלבין עונותיהם של ישראל, כיצד, שנים שבאו לדין לפני משה, זה אומר עבדי גנבת, וזה אומר אתה מכרתו לי, אמר להם משה, לבקר משפט, למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, ואם בבית רבו שני בידוע שזה מכרו, ע"כ. והקשה בס' כפות תמרים האיך היו סומכין על ברור זה והא זה הוי בכלל לא בשמים היא, וכמ"ש ביבמות ק"ב א' אם יבא אליהו ויאמר חולצין בסנדל אין שומעין לו, משום דלא בשמים היא, ויעוי"ש מש"כ בזה.
אבל לדעתי אין בזה אף ריח קושיא, דהא דאין רשות לנביא לחדש הוא רק לענין פסק הלכה וכמש"כ, אבל לענין ברור מילתא והתגלות מציאות הדבר בודאי סמכינן אנביא, וכ"מ בבכורות כ"ד א' דאמר התם בדין אחד שעומד בספק עד שיבא ויורה גואל צדק, ופריך בגמרא מאי עד שיבא ויורה, עד שיבא ויודיע לך דבר מבעי ליה, ופירש"י עד שיבא ויודיע גלוי מלתא בעלמא שיגיד להם אם בנה הוא או לא עכ"ל, מבואר מדבריו, דעל בירור מציאות וגלוי מילתא סמכינן אנביא, ועיין במל"מ פ"ט סוף ה"ו מאישות שכתב בענין זה ולא העיר ממש"כ, ולדעתנו זה פשוט וברור.
ולבד זה הנה לפי המבואר בדרשה שלפנינו שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, כלומר מימות משה ואילך, אבל משה היה יכול ויכול לחדש, וא"כ אחרי דהחידוש שביומא שם היה ע"י משה, וכמ"ש שנים שבאו לדין לפני משה, אמר להם משה, וא"כ בלא"ה לא קשה מידי, ודו"ק.
ודע דזה פשוט דגדרים וסייגים וגזירות ותקנות אין בכלל איסור הדרשה אין הנביא רשאי לחדש דבר, ואדרבה, זה הוא מצוה מן התורה כמש"כ ושמרתם את משמרתי ודרשינן עשו משמרת למשמרתי, ולכן מצינו כמה ענינים כאלה שנתקנו ע"י נביאים.
ועיין ברמב"ם פ"ט ה"א מיסודי התורה שהרחיב הדבור בענין דרשה זו, ולפלא הוא שהביא לסמך דאין הנביא רשאי לחדש דבר את הפסוק לא בשמים היא ולא את הפסוק שלפנינו דמפורש ביה הדרשה בכ"מ בגמרא, ועיי"ש בלח"מ, וגם יש לדון בדבריו שכלל בדרשה זו גם ענין בל תוסיף ובל תגרע שמבואר בפ' ואתחנן, ורמב"ן בנמוקיו שם כתב דהאיסור בל תוסיף ובל תגרע הוא בפרטי מצות ידועות, כמו חמשה חוטין בציצית וחמש פרשיות בתפלין וכדומה, והדרשה שלפנינו מאלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר איירי בחידוש מצוה חדשה שלא שמענו מעולם.
ובדעת הרמב"ם נ"ל שמפרש שהכל ענין אחד ודרשה אחת, רק בתו"כ באה בלשון אלה המצות ובמשנה תורה באה בלשון צווי שלא להוסיף ולא לגרוע, כהרבה מצות וענינים שונים שבאו בתו"כ ונשנו במשנה תורה במלים והוראות שונות, ואין להאריך עוד. .
(שבת ק"ד א')