תורה תמימה על התורה · בראשית · פרק 1 · פסקה 28

ויברך אותם. תנא בר קפרא, אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי, הואיל ונאמרה בו ברבה לאדם, [שנאמר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו] ^סדעיין מש"כ לעיל בפסוק כ"ב בדרשא כיוצא בזו לענין נשואי בתולה וצרף לכאן. .
(כתובות ה' א')

וכבשה. האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה, דאמר קרא וכבשוה – וכבשה כתיב, ומי דרכו לכבוש – האיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש ^סהפירש הרע"ב במשנה כאן, האיש דרכו לכבוש את האשה, וכנראה רומז למ"ש במ"ר פרשה זו האיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק, אבל לו"ד י"ל פשוט דקאי על כבוש הארץ במלחמה וכמ"ש בקדושין ב' ב' דרכו של איש במלחמה ואין דרכה של אשה במלחמה, ולפי פירוש זה הוי כונת הדרשא מענין לשון זה הכתוב ומלאו את הארץ וכבשוה, דאחרי ד"וכבשה" כתיב משמע דרק עליו היה הצווי של כבישת הארץ (והכבישה היא ע"י הרבוי) ולא על האשה וממילא פטורה היא מההשתדלות להרבות אנשים. ותהיה אפוא המצוה "וכבשה" התכלית להצווי הקודם "פו"ר". אבל לפי' הרע"ב לא נתבאר איך נסמכה דרשא זו על זה הפסוק.
וכן יתבאר לי לפי פירושנו זה מה שטרחו רבים לכוין טעם הדבר שמשונה מצות פו"ר משארי מצות שחיובם יותחל מבן י"ג שנה, ורק מצות פו"ר היא מבן עשרים, כמש"כ הרמב"ם בפ' ט"ו ה"ב מאישות [כי אף שאמרו בן י"ח לחופה הוא רק לשיעור הראוי, אבל לעבור על מ"ע עוברים מבן עשרים], ולפי הטעם שמבואר בזה דחיוב פו"ר תלוי במי שדרכו לכבוש במלחמה, ודבר ידוע הוא שחיוב לצאת לצבא הוא מבן עשרים שנה ומעלה, כמפורש כ"פ בתורה. – ויש פוסקים שכתבו דאף שאין האשה מחויבת במצות פו"ר בכ"ז חייבת במצות לא תהו בראה לשבת יצרה (ישעי' מ"ה) והיא מצוה דרבנן [עיין באה"ע סי' א'], וזה יצא להם משום דחשבו מצות פו"ר ומצות לשבת יצרה לשתי מצות, אבל לא ידעתי מהיכי תיתא לומר כן, כי בודאי פשוט הדבר, דהא דלשבת יצרה הוא רק באור וטעם למצות פו"ר, וא"כ בפטור עיקר המצוה יפול גם הטעם, ובאמת ברמב"ם לא מצאתי כל רמז למצות לשבת יצרה, וכנראה ס"ל דאשה פטורה ממצות פו"ר פטור מוחלט ואפילו מדרבנן, שכן כתב בפ' כ"א הכ"ו מאס"ב ורשות לאשה שלא תנשא לעולם או תנשא לסריס, ואם היה בזה עכ"פ חיוב מדרבנן לא הי' סותם הדברים, ועוד יש ראיות לזה בכ"מ בחבורו.
ואמת שמצאתי בר"ן ריש פ"ב דקדושין סברא חיובית לנשים בזה שכתב וז"ל, אע"פ שאין האשה מצווה בפו"ר מ"מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעלה לקיים מצותו, עכ"ל, ואף גם מצאתי קצת סמוכים לסברא זו בתוס' ר"ה ו' ב' דאע"פ שאשה לעצמה פטורה משמחת יו"ט [משום דהוי מ"ע שהז"ג] מ"מ חייבת בשביל בעלה שא"א לו לשמוח בלעדיה, וכן כתב מעין סברא כזו בס' חרדים דמחויבים ישראלים לשמוע ברכת כהנים כדי שיוכלו הכהנים לקיים מצותם, אך אפי' א"כ הוא אין זה אלא למצוה בעלמא וגם רק לזו שהיא תחת בעלה, וגם בכלל סברא מחודשת היא, ולדעתי לא שמיע לי' להרמב"ם, אחרי כי אין לה מקור בגמרא, ובכן לפי המבואר אין סברא יסודית לחיוב אשה במצות לשבת יצרה.
והנה כתב המג"א בסי' קנ"ג ס"ק ט' וב"ש באה"ע סי' א' ס"ק ב' דהא דקיי"ל מוכרין ס"ת להשיא יתומים – הוא הדין יתומות, משום דגם האשה מחויבת במצות לשבת יצרה, עכ"ל. והנה לפי מש"כ דאין יסוד לחיוב נשים במצוה זו, לפי"ז יתקיים הדין הקדום דאין מוכרין ס"ת רק בשביל נשואי יתומים זכרים.
אך עם כ"ז יש לקיים חדושם של המג"א וב"ש אף כי לא מטעמם, והוא ע"פ מ"ש בגיטין ל"ט א' דמשום חשש הפקר התירו לשחרר שפחה אף כי עוברים בזה על עשה לעולם בהם תעבודו, יעו"ש, וכן ביתומה עניה יש לחוש לזה מכיון שאין מי שידאוג לה ולהשגיח על תום דרכה מוכרין גם ס"ת כדי להשיאה. .
(יבמות ס"ה ב')