1בצלמו. מלמד שנברא אדם הראשון מהול סיש לפרש טעם הדרשא דכיון שנברא בצלם הקב"ה בודאי לא היה צריך עוד שום תיקון להקרא תמים, ואמרו בנדרים ל"ב א' עד שנמול אברהם לא היה נקרא תמים, ומכיון שאדה"ר שהיה תמים בבריאתו מבואר בהכרח שנולד מהול.
(אדר"נ ס"ב)
2ברא אותו. רב יהודה רמי, כתיב בצלם אלהים ברא אותו וכתיב זכר ונקבה ברא אותם, הא כיצד, בתחלה עלה במחשבה לברוא שנים ולבסוף נברא אחד סאר"ל בתחלה עלה במחשבה לברוא שני גופים מיוחדים ולבסוף נברא גוף אחד וממנו ברא את האשה, ועיין ברכות ס"א א' ועירובין י"ח ב' שנוי נוסחאות בענין זה ויובא לקמן ה' ב'. ובגמרא כאן מבואר נ"מ בדרשא זו לענין ברכת חתנים, דאם ניזל בתר מחשבה שתהיינה שתי יצירות צריך לברך בברכת חתנים לבד ברכת אשר יצר את האדם בצלמו עוד ברכה יוצר האדם, רמז ליצירת חוה [ע"ש הכתוב (ה' ב') זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם], וכן קיי"ל. .
(כתובות ח' א')
3זכר. א"ר יצחק א"ר אמי, כיון שבא זכר בעולם בא שלום לעולם, זכר – זה כר, וכתיב (ישעיהו ט״ז:א׳) שלחו כר מושל ארץ סבכר פירושו מנחה והוא סימן שלום, ודרשת נוטריקו"ן היא, ועיין מש"כ לקמן פ' לך (י"ז ה') מענין דרשות נוטריקו"ן בכלל. וענין הדבר שהזכר רוח שלום בו יש להסביר עפ"י מ"ד בסוגין האיש מקבל פיוס ואין האשה מקבלת פיוס [כלומר אינה נוחה לקבל פיוס כמו האיש], וכשנתפייס אדם מראה בזה דרך לשלום, כי טבע הפיוס מונע רוגז, ולכן מכיון שבא זכר בעולם באה עמו מדת השלום שדרכו וטבעו בכך, כמבואר. וגם יש לפרש עפ"י מ"ש בב"ר פ' פ"ט בשעה שהשנים יפות הבריות נעשין אחין אלו לאלו ואהבה ואחוה בעולם, עי"ש, וכיון שהזכר מביא ככרו, דהיינו פרנסתו, לעולם, מביא שלום לעולם. .
(נדה ל"א ב')
4זכר ונקבה. א"ר יצחק א"ר אמי, בא זכר בעולם בא ככרו בידו, זכר – זה כר, וכתיב (מלכים ב ו׳:כ״ג) ויכרה להם כרה גדולה. נקבה – נקיה באה, עד דאמרה מזוני לא יהבי לה, וכתיב (פי ויצא) נקבה שכרך עלי ואתנה סגע' מש"כ באות הקודם בדבר דרשת נוטריקו"ן, ור"ל עיקר העבודה והפרנסה תלוי בהאיש, אבל האשה עד שמבקשת פרנסה מאביה או מבעלה אין לה כלום, כי האשה אין לה קנינים עצמיים, עד נשואיה – מעשה ידיה לאביה, ומשנשאת – כל מה שקנתה אשה קנה בעלה, כנודע. ולסימן לדבר סמך זה על לשון הפסוק נקבה שכרך עלי ואתנה, לרמז כי שכרה וטובה שיש לה נתונים המה לה ולא מקניניה. –
ודע כי בכלל השמות זכר ונקבה הושאלו לא רק לציון מיני האנשים ויתר בעלי החיים שבעולם, אלא גם על כל מיני נבראים שבעולם, ואפילו מדומם וצומח, שגם הם נפרדים לזכרים ונקבות, ומפורש אמרו בב"ב ע"ד ב', כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם, ובשבת נ"ז ב' ארזא ושוחא, פירש"י ארז זכר וארז נקבה, ובפסחים נ"ו א' דקל זכר ודקל נקבה, ועיי"ש נ"ג א'. והענין הוא, שכל נברא שבעולם יש במינו כח המשפיע וכח המקבל, ומכונה כח המשפיע בשם זכר והמקבל בשם נקבה. ולפי"ז יתבאר הלשון בבכורות נ"ה א' זכרותא דמיא – פרת, כלומר כח המשפיע ממים הוא נהר פרת, ועוד שם זכרותא דירדנא מערת פמייס, זכרותא דדמא כבדא. וגם אפשר לפרש ע"פ זה כונת הגמרא בחגיגה ט"ו א', כל מה שברא הקב"ה בעולמו ברא כנגדו, ברא הרים ברא גבעות, ברא ימים ברא נהרות, ועל זה נאמר (קהלת ו') גם את זה לעומת זה עשה האלהים, והמפרשים נדחקו בבאור הענין, ולפי מש"כ הוי הלשון ברא כנגדו כמו עזר כנגדו, והכונה שנבראו בדוממים נקבות כנגד זכרים, והם גבעות כנגד הרים, נהרות כנגד ימים:
ואף יתבאר היטב ע"פ זה כונת הגמרא בר"ה י"א א', מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, מדלג על ההרים – זה זכות אבות, מקפץ על הגבעות – זה זכות אמהות, וכן בירושלמי סנהדרין פ"י ה"א כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, ההרים ימושו – זה זכות אבות, והגבעות תמוטינה – זה זכות אמהות, וכל זה מתבאר יפה ע"פ הגמרא דחגיגה שהבאנו ובארנו דהרים הם בערך זכרים וכנגדם גבעות – נקבות, ואין להאריך עוד. .
(שם שם)