תורה תמימה על התורה · ויקרא · פרק 21 · פסקה 8

וקדשתו. תניא, [מניין לכהן שנשא פסולה ולא רצה לגרשה] דפנו, ת"ל וקדשתו – בעל כרחו ^נגר"ל שצריך להכריחו שיתנהג בקדושתו, ולכן יגרשנה. ושורש המלה דפנו הוא מלשון יוני ובאורו הכאה עד יציאת דם מהגוף, ועי' בגיטין ל"ד א' משום דפנויי ופירש"י מכין וחובטין אותו, ובב"מ ק"ז ב' אתו עליה בני משרוניא דפנוהו.
ועיין בבית שמואל לאה"ע סי' ו' ס"ו דגם לישראל שנשא אשה בעבירה צריך לנהוג בו עניני כפיות כמה שאפשר [המותרות עפ"י המלכות] עד שיגרשנה, ונראה להסמיך דבריו על טעם דרשה זו, דאע"פ שבכהן אמורה, אך מצינו כ"פ בתורה שקרא הקב"ה גם לישראל קדושים, כמו קדושים תהיו, והתקדשתם, וא"כ כיון דבכהן ילפינן זה מלשון וקדשתו ממילא נוהג דין זה גם בישראל. וכ"מ בתנא דב"א ח"א פט"ו וז"ל, לא לכהנים לבד נתנה קדושה מסיני אלא לכל ישראל שנאמר דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו, עכ"ל. ויותר מזה נראה ראיה דגם בישראל שייך קדושה בעניני זווגין, ממ"ש ביבמות כ' א' איסור קדושה אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לנתין וממזר, הרי דכייל הגמ' גם ישראל באיסור קדושה כמו כהנים, וממילא הסברא נותנת שצריך לכופו כשנשא בעבירה וחילל קדושתו. .
(יבמות פ"ח ב')

וקדשתו. תנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון ^נדלדעת הרמב"ם בסה"מ מ"ע ל"ב הוי דרשה זו גמורה ודין זה מן התורה ממש, וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' צ"ד בשם הסמ"ג. וכפשטות לשון הגמ' כאן דאורייתא היא, אבל התוס' בחולין פ"ז א' כתבו דדרשה זו אסמכתא היא, ומ"ש בגמ' דאורייתא היא – הכונה שנמצא על זה אסמכתא בתורה, והוי הדין מדרבנן, ולא נתבאר מה הכריחם להוציא הדרשה ולשון הגמ' מפשטם.
וי"ל בדעתם דקשה להו דהא עיקר קרא דוקדשתו צריך לדרשה אחרת, וקדשתו בעל כרחו, שאם נשא אשה פסולה כופין אותו לגרשה, וכמבואר בדרשה הקודמת, ובאמת איזו מאחרונים נתעוררו על דרשה זו איך ילפינן מן וקדשתו לענין כבוד בעוד שצריך זה לענין כפיה, ובס' באר שבע להוריות י"ג ב' האריך הרבה בזה, ולכן כתבו התוס' דרשה זו שלענין כבוד הוי אסמכתא בעלמא, אך א"כ יהיה קשה טובא לדעת הרמב"ם ודעמיה דס"ל דדרשה זו גמורה היא והא איצטריכא לענין כפיה, וזה ודאי דאורייתא.
אבל ראה זה מצאתי מרגניתא טבא בזה ברש"י בסוגיא כאן שציין על דרשת הגמ' וקדשתו וז"ל, וקדשתו כי את וגו', עכ"ל. ולא נתבאר מה כונת רש"י בציינו המשך לשון הפסוק, ואין דרכו בזה בכ"מ, אך י"ל דגם לרש"י הוקשה מה שהערנו איך יליף מן וקדשתו לענין כבוד בעוד שצריך לדרשה דכפיה, לכן רמז המשך הפסוק כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך, לרמז דרשה זו דכבוד אנו למדין לא מן הלשון וקדשתו אלא מן סוף הפסוק קדוש יהיה לך, והגמ' מציינת רק ראשית הפסוק וחסר מלת וגו', וראיה נאמנה שזו היא כונת רש"י, שהרי בפירושו לפסוק זה ציין דרשה זו על הלשון קדוש יהיה לך [ומה שמצויין בצדו "תו"כ" ט"ס הוא כי אין נמצא זה בתו"כ וצרייך לציין מגמרא כמו לפנינו], ובכן דעת התוס' בזה צ"ע.
ועיין בר"ן פ"ד דמגילה כתב בענין דרשה זו וז"ל, אע"פ דוקדשתו בכהן גדול כתיב, מ"מ ילפינן גם לכהן הדיוט, שצריך להיות יותר מקודש מישראל, עכ"ל, ודבר פלא הוא, שהרי פסוק זה באמת כתיב בכהן הדיוט, כי ענין כהן גדול מתחיל מפסוק י', ואדרבה בכה"ג לא כתיב וקדשתו אלא דפשוט הוא דכש"כ הוא מכהן הדיוט, וכזה קשה על המפרש לנדרים ס"ב ב' שהבין גם הוא כן, וצע"ג. –
והנה איתא בירושלמי ברכות פ"ח ה"ד דאסור להשתמש בכהן והמשמש בו מעל, ובא"ח ס"ס קכ"ח חקרו אם כשהוא מוחל על כבודו אם מותר לשמש בו, עי"ש בט"ז, ואפשר להביא ראיה דמותר אם בא לו להכהן הנאה עפ"י שמושו ממ"ש בב"ק כ' ב' שביקש רב חסדא מרב חמא להגיד לו איזה דבר, אמר לו, לכי תשמש לי, וידוע דרב חסדא היה כהן, וא"כ איך רצה רב חמא בשמושו, אלא ודאי דבשביל ההנאה שתבא לרב חסדא בהודעו דבר שביקש מחל רב חסדא ושרי. וע"ע מש"כ בפ' עקב (י"ב י"ט) בדין כבוד הלוי. .
(גיטין נ"ט ב')