ושלח את הצפור וגו'. תניא, ר' יוסי הגלילי אומר, ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר, צפור שחיה חוץ לעיר, ואיזה זה, זה צפור דרור קסזדייק כפול לשון אל מחוץ לעיר אל פני השדה דענין אחד הוא, ורומז למ"ש בביצה כ"ד א' דצפור דרור אינה מקבלת מרות, ולמה נקרא שמה דרור מפני שדרה בבית כבשדה, ופירש"י שיודעת להשמט בזוית הבית לכל צד ולכך נקראת דרור על שם דירה שדרה בכל מקום, עכ"ל. ולכאורה צ"ע בדבריו, דהא בר"ה ט' ב' אמרו אין דרור אלא לשון חירות וכאן הבינו מלשון דירה, ונראה הכונה דתכלית שני המובנים בלשון דרור אחד הוא, דכיון דאינה מקבלת מרות לכן ממילא היא דרה בכל מקום, וא"כ באמת הוי דרור מלשון חירות, אך התכלית היוצא מן החירות שלה שדרה בכל מקום, ונקט סוף דבר. –
ומה הוא צפור דרור פירש"י במשלי כ"ו ב' שהוא הנקרא רונדל"א בלע"ז והיא הנקראת בלשון אשכנז שוולב"א, ובערוך [ערך מר ב'] כתב שצפור דרור אינה מצויה בישוב כדי שלא יתפשנה אדם, ואם יתפשנה אדם חונקת עצמה, עכ"ל. ולפי זה אין זה שוולב"א, כי הלא השוולב"א מצויה בישוב.
אך פי' הערוך תמוה מאוד וקשה להולמו, כי איך אפשר לומר שכשתופשין אותה היא חונקת עצמה א"כ איך שייך אצלה שחיטה שמבואר בפרשה כאן אחרי שנעשית נבילה מיד בהתפשה, וגם הכתוב אומר מפורש צפרים חיות, וכן כתיב ושלח את הצפור החיה, הרי דבעת השילוח צריכה להיות חיה, ודוחק לפרש, כי לא יניחוה להחנק, או כי הכונה שלא תחיה הרבה בהיותה תפושה בידי אדם. ולמרבה הפליאה קרוב לומר כי ט"ס בערוך, וצ"ל חולקת עצמה ר"ל משתמטת מרשות תופשיה. מלשון הכתוב (ירמיה ל"ז י"ב) לחליק משם, ובלשון חז"ל כ"פ. ולפי"ז מכוון פירושו לפירש"י שפי' יודעת להשמט.
ומ"ש הערוך שאינה מצויה בישוב ג"כ צ"ע, כי לא יתכן שיטריח הקב"ה ליקח עוף כזה שאינו מצוי בישוב ושקשה לתפשו, לפי מ"ש במ"ר פ' אמור (פ' כ"ז), אמר הקב"ה לא הטרחתי עליכם להתייגע להביא קרבן ממינים שאינם ברשותך אלא מן הגדל על אבוסך, יעו"ש.
וטעם הדבר שצריך דוקא צפור דרור יתבאר ע"פ מ"ש בסוטה ט"ו ב' דצריך להטביל האזוב והשני תולעת בדם הצפור ובמים, וצריך שיהיה הדם ניכר ברביעית מים, ושיערו חכמים שאין לך צפור גדולה שדמה מדחה את מראה המים ואין לך קטנה שדמה נדחה מפני מראה המים זולת צפור דרור, ועיין לעיל בפ' ו'. .
(שם)
ומה הוא צפור דרור פירש"י במשלי כ"ו ב' שהוא הנקרא רונדל"א בלע"ז והיא הנקראת בלשון אשכנז שוולב"א, ובערוך [ערך מר ב'] כתב שצפור דרור אינה מצויה בישוב כדי שלא יתפשנה אדם, ואם יתפשנה אדם חונקת עצמה, עכ"ל. ולפי זה אין זה שוולב"א, כי הלא השוולב"א מצויה בישוב.
אך פי' הערוך תמוה מאוד וקשה להולמו, כי איך אפשר לומר שכשתופשין אותה היא חונקת עצמה א"כ איך שייך אצלה שחיטה שמבואר בפרשה כאן אחרי שנעשית נבילה מיד בהתפשה, וגם הכתוב אומר מפורש צפרים חיות, וכן כתיב ושלח את הצפור החיה, הרי דבעת השילוח צריכה להיות חיה, ודוחק לפרש, כי לא יניחוה להחנק, או כי הכונה שלא תחיה הרבה בהיותה תפושה בידי אדם. ולמרבה הפליאה קרוב לומר כי ט"ס בערוך, וצ"ל חולקת עצמה ר"ל משתמטת מרשות תופשיה. מלשון הכתוב (ירמיה ל"ז י"ב) לחליק משם, ובלשון חז"ל כ"פ. ולפי"ז מכוון פירושו לפירש"י שפי' יודעת להשמט.
ומ"ש הערוך שאינה מצויה בישוב ג"כ צ"ע, כי לא יתכן שיטריח הקב"ה ליקח עוף כזה שאינו מצוי בישוב ושקשה לתפשו, לפי מ"ש במ"ר פ' אמור (פ' כ"ז), אמר הקב"ה לא הטרחתי עליכם להתייגע להביא קרבן ממינים שאינם ברשותך אלא מן הגדל על אבוסך, יעו"ש.
וטעם הדבר שצריך דוקא צפור דרור יתבאר ע"פ מ"ש בסוטה ט"ו ב' דצריך להטביל האזוב והשני תולעת בדם הצפור ובמים, וצריך שיהיה הדם ניכר ברביעית מים, ושיערו חכמים שאין לך צפור גדולה שדמה מדחה את מראה המים ואין לך קטנה שדמה נדחה מפני מראה המים זולת צפור דרור, ועיין לעיל בפ' ו'. .
(שם)