תורה תמימה על התורה · בראשית · פרק 30 · פסקה 16

ותצא לאה לקראתו. אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה הוויין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן, דאלו בדורו של משה כתיב (ר"פ דברים) הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים, וכתיב (שם) ואקח וגו' אנשים חכמים וידועים, ואלו נבונים לא אשכח, אבל בלאה דכתיב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תביא, כתיב בזרעה (דברי הימים א י״ב:ל״ג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ^דור"ל דמאותו עבור נולד יששכר, כמבואר בפרשה. ומפרש בגמרא, דהא דתובעתו לאו דוקא בפה, דזה מדה מגונה ובניה נקראו בני חצופה, אלא דמרצי ארצויי קמי', שמראה לו רגשי חבה. וצ"ע הא לאה אמרה אלי תבוא, וצ"ל דכונת לשון זה אל אהל שלי. ובנדרים כ"ב ב' הובאה אגדה זו ונוסף בה וכתיב יששכר חמור גרם וחסר הפסוק ותצא לאה לקראתו, אבל גירסא שלפנינו נראה עיקר, יען כי לפי הגירסא דנדרים עיקר הראי' מהא דאשתו תובעתו חסר מן הספר, והפסוק יששכר חמור גרם אין צריך כלל לדרשא זו, ובנוסחא ש"ס כת"י הגירסא בעירובין כמו שהיא לפנינו. –
והנה מה שאמר דבדורו של משה לא נמצאו נבונים, לכאורה קשה, דהא היו מבני יששכר, דאין לומר שרק לדורות הבאים היו בעלי בינה ביששכר, דהא כיון דזכתה לאה לזה למה לא תזכה בזה תיכף שבדורות הסמוכים כמו בדורו של משה יעמדו נבונים מיששכר.
ולכן נראה דבאמת כן הוא הדבר, דבדורו של משה היו נבונים מיששכר [ומה שהביאו כאן מדה"י היא משום דשם מצינו מפורש לשון זה], ובאמת הושיב מהם משה לשופטים, ומה שאמר ואלו נבונים לא אשכח, הכונה – בכל יתר השבטים זולת יששכר, ולכן לא חשיב נבונים בפסוק, יען כי אף אם היו מיששכר, אך מפני מעוטם בכמות לעומת מספר כל השופטים שהיו שבעת רבוא שמונת אלפים ושש מאות לא חשיב להו הפסוק, וכמ"ש פורתא לא חשיב. ועיין בס' הכתב והקבלה בר"פ דברים בענין זה מה שהביא בשם הגר"א, ואין כל באור להדברים, וגם הם קשים מאוד לכאורה, ובמה שבארנו מבוארים היטב, יעו"ש ודו"ק. .
(עירובין ק' ב')

בלילה הוא. א"ר יוחנן, מאי דכתיב וישכב עמה בלילה הוא, מלמד שהקב"ה סייע באותו דבר, שנאמר (פ' ויחי) יששכר חמור גרם – חמור גרם לו ליששכר ^המפרש בגמרא ענין הסיוע, שהחמור נטה מעצמו סמוך לאהל לאה וטעם סיוע זה מפני שראה הקב"ה שכונתה רק להעמיד שבטים כבדרשא הבאה. ובמ"ר איתא וכי מניין היתה יודעת לאה שבא יעקב שיצתה לקראתו, אלא שניהק חמורו ושמעה ויצאה. [ומהרש"א בנדרים כ' ב' והגרע"א בגה"ש הביאו זה מערוך ולא ממ"ר ממקומו) וטעם הדיוק מן בלילה הוא נראה פשוט דמדייק מדלא כתיב בלילה ההוא, כפי חקי הלשון, ולכן דריש דמלת הוא מוסב על הקב"ה, וכן מצינו כנוי זה מוסב להקב"ה, בישעי' מ"ב, אני ה' הוא שמי, ובסוכה נ' א' אני והוא הושיעה נא, ובסוטה י"ב ב' דרשו הפסוק דפ' שמות ותראהו את הילד שראתה שכינה עמו, ודריש ג"כ מתוספת הנטיה ותראהו שאינה דבוקה להלשון את הילד. וע"ע בדרשא הבאה. –
ואמנם זה הוא ע"ד הדרש, וע"ד הפשט י"ל טעם הלשון בלילה הוא, משום דכן הוא מדרך הלשון בכ"מ שאות אחת אשר בסוף תיבה אחת תשמש גם לראש התיבה שאחריה הדורשת בתחלתה אותה האות, ולכן תבא אותה התיבה השניה חסרה אותה האות, כמו עזי וזמרת יה – במקום וזמרתי יה, [משמש היו"ד מן יה גם לסוף תיבת וזמרת, והיינו הך דחסרה האות הראשית שבתחלת התיבה השניה, כמש"כ], השמרו לכם עלות בהר – במקום מעלות בהר, [משמש המ"ם מן לכם גם לתחלת המלה עלות], וכן לא תקח האם על הבנים – במקום מעל הבנים, לא יוכל שלחה – במקום לשלחה, פי הוא צוה (ישעיהו ל״ד:ט״ז) – במקום פיהו, ויכתב ספר זכרון – במקום בספר, ידעתי כי כל תוכל (איוב מ״ב:ב׳) – במקום כי יכל תוכל, וכהנה הרבה, וגם כאן בלילה הוא – במקום בלילה ההוא, שהה"א מן בלילה משמש גם לתחלת המלה הוא, ודו"ק. –
ודע דמוסכם מפי בעלי המסורה דשם יששכר אע"פ שנכתב בשני שיני"ן בכ"ז נקרא רק באחד, כמו דכתיב ישכר, ולא נתבאר יפה טעם הדבר שאינו נקרא ככתיבתו במלואו, ועיין במנחת שי, וגם לא נתבאר למה באמת נכתב בשני שיני"ן ואינו די באחד אשר יש בו שרש מלא משם שכר אשר זאת היא הסבה לקריאת שם זה.
ויתכן לומר הטעם ע"פ מה שיש לדקדק במה שאמרה לאה טעם על שקראה בנה זה יששכר – כי נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי, ולכאורה הלא הי' לה סבה יותר קרובה שתקראהו כן על שם שאמרה ליעקב כי שכר שכרתיך בדודאי בני, ומזה ההריון נולד הוא.
ולכן י"ל, כי באמת תלתה בקריאת שם זה שני הטעמים, שכר הדודאים ושכר השפחה, ולרמז את זה קראתהו יששכר בשני שיני"ן, לרמז על שני עניני שכר, אך מפני כי הטעם משכר הדודאים אינו מכובד, לכן קורין אנו אותו בשי"ן אחד, ולמדין אנו בזה אל דרך התורה שהשמיטה הטעם משכירת הדודאים, וכמ"ש כעין זה במגילה כ"ה ב', מעשה העגל נקרא ולא מתרגם, מפני כבודם של ישראל, וה"נ משמיטין אנו זה מפני כבודה של אמנו לאה, ודו"ק. .
(נדה ל"א א')

בלילה הוא. א"ר אבהו, מאי דכתיב וישכב עמה בלילה הוא, כביכול היה במחשבה, הוא לבדו היה יודע שלא עלה על דעתה אלא בשביל להעמיד שבטים ^ור"ל עדות היא באמנו לאה שכונתה היתה רק לשם שמים להעמיד שבטים מיעקב, ולכן כתיב הוא לרמז שכביכול הקב"ה מעיד על זה. ונראה דמה שמבואר בדרשא הקודמת שהקב"ה סייע באותו דבר, נסמך על דרשא זו, שטעם הסיוע הוא מפני שראה הקב"ה ללבה שכל כונתה היתה לשם שמים להעמיד שבטים מיעקב, ועיין מש"כ שם. .
(ירושלמי סוטה פ"ג ה"ד)