וידם אהרן. אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה, וכיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הם, שתק וקבל שכר, שנאמר וידם אהרן גמבואר בגמרא דמשה היה יודע מכבר שכאשר ישרה הקב"ה שכינתו על המקדש יתקדש בנכבדיו באופן כזה, וסמכו זה על מה שאמר למשה בבנין המשכן ונקדש בכבודי (פ' תצוה) אל תקרא בכבודי אלא במכובדי, ולא נרמז למשה מי הם המכובדים עד שמתו נדב ואביהוא, וזהו שאמר כאן לאהרן לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה, ויתבאר עוד לפי"ז מ"ש משה הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש ולא מצינו בשום מקום שדבר כן הקדוש ברוך הוא זולת הלשון ונקדש בכבודי ע"פ הדרשה שהבאנו, ודו"ק.
אך צ"ע בכלל הדרשה לא מתו בניך אלא להקדיש שמו וכו', והלא לפי הדרשה הקודמת מתו לפי שהורו הלכה בפני משה, ובגמרא ומדרשים יש עוד טעמים לסיבת מיתתם וכולם סיבות מחטאי עצמן, וא"כ מהו שאמר שמתו כדי להקדיש שמו, וצ"ל דלולא התכלית מקידוש שמו יתברך לא היו מתים באותן הימים מימי המלואים שהיה זמן שמחה, כדי שלא לערבב השמחה, וגם לא היו מתים בתוך המקדש כדכתיב וימותו לפני ה', ורק כדי שיתקדש שמו של הקב"ה היה צריך לאותו זמן ומקום.
אמנם בכלל הענין תמוה מאוד, מה היתה כונת הקב"ה ותכלית הדבר ומטרתו לחנך את המשכן במיתת אנשי המעלה, וכמ"ש משה שהיה יודע מקודם שכן יהיה הדבר, ומה זה שאמר לאהרן לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה, ומה טיבו של קידוש השם בזה.
ונראה לומר סברא אגדית בזה, משום דכפי שידוע במקרא ובתלמוד היה תכלית בנין המשכן והשראת השכינה בתוכו והקרבת הקרבנות רק לכפר על עונותיהם של ישראל, ולכן לבל יחשב ההמון שאחרי כל אלה שוב אין עוד הכרח להזהר מלעבור על המצות, אחרי שיש סגולה המכפרת, לכן הראה הקב"ה לדעת, כי אין אלה הדברים מגינים להעוברים בזדון על מצות ה', ורק על החוטאים בשגגה ובמקרה וכדומה מסיבות שונות שגגיות ואנוסיות, והראה זה ע"י מיתת נדב ואביהוא, שאע"פ שהיו צדיקים וחביבים לפניו יתברך, בכ"ז בעברם עבירה זדונית [מהוראת הלכה בפני משה לא הגינה עליהם קדושת המשכן וכו', ואף כי עוד בהיותם בתוכו, ולקיים נורא אלהים ממקדשיך, ומשה אשר כל רז מדרכי הקב"ה לא אניס ליה ידע מקודם שכן יעשה הקב"ה כדי להורות לבאי עולם שיהיו זהירים מן החטא, רק לא ידע עם איזה איש בפרט יקר מקרה זה, ושוב במיתת נדב ואביהו ראה תשלום הענין בפרטו. ומעתה יתבארו כל האגדות בזה לנכון. ואע"פ שכבר כתבנו מזה בפ' תצוה, אך מפני נחיצת ענין זה לדעתנו לא נמנענו מלהעתיק הדברים לכאן.
ודע דע"פ המבואר באגדה זו דהאבל ששותק מקבל שכר על שמקבל באהבה מדת הדין ואינו קורא תגר על מדותיו של הקב"ה – ע"פ זה יש לפרש האגדה בברכות ו' ב' אגרא דבי טמיא שתיקותא, ופרשו המפרשים מה שהמנחמים שותקים מקבלים שכר, ואין זה מבואר, מה זכותם בזה ששותקים, אבל לפי אגדה זו נראה דקאי על האבל, דכשמתאספים המנחמים אצלו והוא אינו מתאונן לפניהם על המאורע שקרה לו אלא יושב דומם ומקבל ברצון גזירת הקב"ה – מקבל על זה שכר. .
(זבחים קט"ו ב')
אך צ"ע בכלל הדרשה לא מתו בניך אלא להקדיש שמו וכו', והלא לפי הדרשה הקודמת מתו לפי שהורו הלכה בפני משה, ובגמרא ומדרשים יש עוד טעמים לסיבת מיתתם וכולם סיבות מחטאי עצמן, וא"כ מהו שאמר שמתו כדי להקדיש שמו, וצ"ל דלולא התכלית מקידוש שמו יתברך לא היו מתים באותן הימים מימי המלואים שהיה זמן שמחה, כדי שלא לערבב השמחה, וגם לא היו מתים בתוך המקדש כדכתיב וימותו לפני ה', ורק כדי שיתקדש שמו של הקב"ה היה צריך לאותו זמן ומקום.
אמנם בכלל הענין תמוה מאוד, מה היתה כונת הקב"ה ותכלית הדבר ומטרתו לחנך את המשכן במיתת אנשי המעלה, וכמ"ש משה שהיה יודע מקודם שכן יהיה הדבר, ומה זה שאמר לאהרן לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה, ומה טיבו של קידוש השם בזה.
ונראה לומר סברא אגדית בזה, משום דכפי שידוע במקרא ובתלמוד היה תכלית בנין המשכן והשראת השכינה בתוכו והקרבת הקרבנות רק לכפר על עונותיהם של ישראל, ולכן לבל יחשב ההמון שאחרי כל אלה שוב אין עוד הכרח להזהר מלעבור על המצות, אחרי שיש סגולה המכפרת, לכן הראה הקב"ה לדעת, כי אין אלה הדברים מגינים להעוברים בזדון על מצות ה', ורק על החוטאים בשגגה ובמקרה וכדומה מסיבות שונות שגגיות ואנוסיות, והראה זה ע"י מיתת נדב ואביהוא, שאע"פ שהיו צדיקים וחביבים לפניו יתברך, בכ"ז בעברם עבירה זדונית [מהוראת הלכה בפני משה לא הגינה עליהם קדושת המשכן וכו', ואף כי עוד בהיותם בתוכו, ולקיים נורא אלהים ממקדשיך, ומשה אשר כל רז מדרכי הקב"ה לא אניס ליה ידע מקודם שכן יעשה הקב"ה כדי להורות לבאי עולם שיהיו זהירים מן החטא, רק לא ידע עם איזה איש בפרט יקר מקרה זה, ושוב במיתת נדב ואביהו ראה תשלום הענין בפרטו. ומעתה יתבארו כל האגדות בזה לנכון. ואע"פ שכבר כתבנו מזה בפ' תצוה, אך מפני נחיצת ענין זה לדעתנו לא נמנענו מלהעתיק הדברים לכאן.
ודע דע"פ המבואר באגדה זו דהאבל ששותק מקבל שכר על שמקבל באהבה מדת הדין ואינו קורא תגר על מדותיו של הקב"ה – ע"פ זה יש לפרש האגדה בברכות ו' ב' אגרא דבי טמיא שתיקותא, ופרשו המפרשים מה שהמנחמים שותקים מקבלים שכר, ואין זה מבואר, מה זכותם בזה ששותקים, אבל לפי אגדה זו נראה דקאי על האבל, דכשמתאספים המנחמים אצלו והוא אינו מתאונן לפניהם על המאורע שקרה לו אלא יושב דומם ומקבל ברצון גזירת הקב"ה – מקבל על זה שכר. .
(זבחים קט"ו ב')