1ויאמר משה. תניא, רבי אומר, בגדולה מתחילין מן הגדול, שנאמר ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר דפירש"י בגדולה שלא בפורעניות אלא מצוה בעלמא, עכ"ל, וצ"ע לפי"ז הלשון בגדולה. ולו"ד אפשר לומר דענין הפריעה ופרימה בכלל היא סימן לאבילות וצער מפני שהיא ענין ניול, וכפי שיתבאר, ולכן חייבים אבלים בזה, וא"כ ממילא מבואר שהעדר פריעה ופרימה הוא דרך כבוד וגדולה ונחת, וכמו ביוסף כשעמד לפני פרעה גלח וחלף שמלותיו, וכן ראובן בן אצטרובלי היה מספר קומי בבואו לפני מלכים (ב"ק צ"ג א'), ולפי"ז במצוה שבכאן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו שהיא מצוה לתכלית הגדולה והתפארת, לכן הקדים המצוה מקודם לאהרן ואח"כ לבניו, שהוא חשוב יותר לגדולה וכבוד, כמש"כ והכהן הגדול מאחיו, גדלהו וכו', משא"כ בדבר שפל וקללה מתחילין מן הקטן, כמו כשקלל הקב"ה את האדם ואשתו ואת הנחש, התחיל בנחש ואח"כ בחוה ואח"כ באדם.
וע' בברכות ס"א ב' שהובא בענין זה הפסוק שבסמוך (י"ב) וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואיתמר קחו את המנחה, וממה שכתבנו תראה כי ט"ס הוא וצ"ל הפסוק שלפנינו, כמו בגמרא תענית כאן, כי הוא מורה על הגדולה, כמש"כ.
.
(תענית ט"ו ב')
2ראשיכם אל תפרעו. מכאן דאבל אסור בתספורת, דמדקאמר להו רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל דכו"ע אסירי הסמך על הדרשה שבסמוך, דפרע פירושו גידול שער. וטעם ההבדל בזה בין בני אהרן לשאר אבלים י"ל משום דגידול שער שלשים יום כדין אבל היה נחשב לניול בזמן ההוא וסימן וצער לעגמת נפש [עיין נזיר ו' ב'], ולכן בבני אהרן לא לכבוד לפניהם ולפני ישראל שיראו כמנוולים, משא"כ בשאר העם, וע"ע באות הסמוך.
.
(מו"ק י"ד ב')
3ראשיכם אל תפרעו. תניא, מניין לאיסור תספורת באבל שלשים יום, כתיב הכא ראשיכם אל תפרעו וכתיב בנזיר (פ' נשא) גדל פרע שער ראשו, מה להלן שלשים יום אף כאן שלשים יום ועיין ברמב"ם פ"ו ה"א מאבל כתב מקור אחר לאבילות שלשים יום, מפסוק דר"פ תצא, ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, מכאן שהאבל מצטער שלשים יום, ותמה עליו הראב"ד למה לא הביא המקור גז"ש זו שלפנינו פרע פרע שמבואר בגמ', ובלח"מ טרח ליישב, ובמג"ע כתב דהמקור שכתב הרמב"ם נמצא בירושלמי [ואנכי לא מצאתיה], אבל גם א"כ הוא לא נתבאר למה בכר דרשת הירושלמי על דרשת הבבלי.
ונראה בטעמיה דהרמב"ם פשוט וברור דס"ל דגז"ש זו פרע פרע היא אסמכתא בעלמא, יען כי מצינו בכ"מ בגמרא דאבילות שלשים יום הוא מדרבנן ולכן הקילו בכמה ענינים, ואם היתה גז"ש זו גמורה לא יתכן דהוי מדרבנן, דהא גז"ש אחת מי"ג מדות שבתורה, ואמרו (כריתות ה' א') לעולם אל תהא גז"ש קלה בעיניך.
וגם בהכרח אי אפשר לומר דאבילות שלשים יום יהיה מדאורייתא, שהרי קיי"ל דאבילות שבעה מדרבנן, וא"כ איך יתכן שאבילות שבעה שהם בתוך השלשים יהיה מדרבנן ואבילות שלשים – מדאורייתא, וזה דבר שלא יצוייר כלל, וא"כ ע"כ צ"ל דגזרה שוה זו הוי אסמכתא בעלמא.
וכיון שכן – כתב הרמב"ם סמך נכון המפורש בתורה דדרך האבל להצטער שלשים יום כדכתיב ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, והרגיל בחבור הרמב"ם ימצא כמעט בכל הלכה מקורים שונים שמסמיך דינים ידועים בגמרא על לשון איזה פסוק בתורה באותו ענין, ואע"פ שבגמרא אמרו מקור וסמך אחר, ורק מפני אותו שמביא הוא יותר פשוט ומסתבר. ולמד בזה אל דרך הקודש דרך חז"ל בעלי התלמוד, כמש"כ התוס' בכריתות ט"ו א' דרגיל הש"ס כשמביא דין מסוגיא אחרת להסמיכו על דרשה פשוטה ביותר אף כי במקום אותה הסוגיא נדחית דרשה זו, וכבר הסכימו הרבה ראשונים לדרך הרמב"ם זו, וגם אנחנו בחבורנו עמדנו כ"פ על נקודה זו ויישבנו ענינים רבים, ובפרט בנדון זה לפי מה שכתב בעל מג"ע כי נמצאה דרשה זו בירושלמי.
ועל סמך זה שמביא הרמב"ם יתבאר הענין שנאסר האבל במשך השלשים יום גם בגיהוץ ונשואים ושמחת מריעות, יען כי אחרי דמבואר מפסוק ובכתה וגו' דשיעור הצער שלשים יום מכאן שהאבל מצטער שלשים יום, ושיערו חכמים שענינים הנ"ל מפיגים את צער האבילות ולכן אסרום, ודו"ק.
.
(שם י"ט ב')
4ראשיכם אל תפרעו. תניא, אבל שלא פרע ולא פירם חייב מיתה, שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמותו, הא אחר שלא פרע ולא פירם חייב מיתה זהרמב"ן בנימוקיו כאן ובספר תורת האדם כתב דחיוב קריעה הוי מדרבנן, והלשון חייב מיתה הוא ע"ד אסמכתא בעלמא וכמ"ש העובר על דברי חכמים חייב מיתה, ולא כן דעת הראב"ד אלא דהוי דאורייתא, ויסוד פלוגתתם תלוי בפירוש הפסוק ובאור הגמרא שלפנינו, דראב"ד מפרש דמ"ש ראשיכם אל תפרעו ר"ל שאין אתם מחויבין לפרוע כמו אחרים ואם לא תפרעו לא תמותו כמו אחרים, ורמב"ן מפרש ראשיכם אל תפרעו שאסורים אתם לפרוע, ופשט הגמ' הא אחר רשות בידו לפרוע, ונ"מ אי הוי דאורייתא או דרבנן רבות הן, כמו לענין ספיקות ועוד.
והנה לכאורה יש להביא ראיה דחיוב קריעה הוי מדאורייתא, ממש"כ הר"ף בהגהות סמ"ק דלכן לא שייך בקריעה איסור בל תשחית משום דאתי מצות קריעה ודחי איסור בל תשחית, ואי נימא דחיוב קריעה מדרבנן האיך דחי חיוב דרבנן לאו דאורייתא, וכמ"ש בב"ק צ"א ב' הקורע על המת יותר מדאי עובר בבל תשחית, ואם כל עיקר קריעה הוי מדרבנן, הלא יש איסור בל תשחית גם בקריעה כל שהוא.
אך באמת אי משום הא לא אריא, דהא לבד חיוב קריעה במת מצינו כמה ענינים שמצוה לקרוע עליהם כמו על ס"ת שנשרף והעומד על המת בשעת יציאת נשמה וכמה ענינים מוסרים החשובים בפ"ג דמו"ק, ופשיטא שכל אלה אין בהם חיוב מן התורה ובכ"ז אין אנו חוששין בכל אלה משום איסור בל תשחית.
ומה שבאמת אין אנו חוששים בכל דברים אלה משום איסור בל תשחית נראה ע"פ מש"כ הרמב"ם בפיה"מ ס"פ האורג ובחבורו פ"ז משבת דענין הקריעה הוא משום שע"י זה חומו מתפשר ודעתו מתיישבת, יעו"ש, וא"כ הוי הדבר כלצורך גופו, וכל דבר שהוא לצורך הגוף אין בו משום בל תשחית, כנודע, ומבואר בשבת ק"ה ב'.
והנה דעת רוב הפוסקים דחיוב קריעה מדרבנן, ולא נתבאר אם החיוב הוא בעיקר מעשה הקריעה בידים או כי רק שיהיה הבגד קרוע, ונ"מ בזה אם היה הבגד קרוע או נתקרע מאליו [וע' מו"ק כ"ו ב'], ולפי מש"כ בשם הרמב"ם דעיקר ענין הקריעה הוא כדי לפשר תומו משמע דעיקר החיוב בידים, דאל"ה הרי לא מתפשר חומו, ועיין מש"כ בסמוך אות ט' ראיה לזה.
[שם כ"ד א']
5ראשיכם אל תפרעו. אל תגדלו פרע, יכול אל תפרעו מן הכובע, נאמר כאן פרע ונאמר להלן (פ' נשא) גדל פרע שער ראשו, מה פרע דהתם גידול שער אף פרע דהכא גידול שער חדלשון פרע מורה על גידול שער וגם על גילוי הראש וכמו ופרע את ראש האשה, וטעם גלוי הראש בסוטה מבואר שם דהוא כדי לנולה, ולפי"ז הו"א שנצטוו שלא יתנוולו בגילוי הראש קמ"ל דהפי' פרע כאן הוא על גידול שער. ומה שבאמת אין לפרש גלוי הראש י"ל משום דשאני סוטה שהיא מגודלת שער ובפריעת שערה סותרין גם קליעתה, ואז באמת נוול הוא לה, משא"כ בגברים אין זה נוול, ולכן לא שייך לפרש כזה כאן.
.
(תו"כ)
6ובגדיכם לא תפרמו. תניא, אבל חייב בקריעה, דקאמר להו רחמנא לבני אהרן ובגדיכם לא תפרמו מכלל דכולי עלמא מחייבי טעיין מש"כ לעיל אות ז' דעות הפוסקים אי חיוב קריעה בכלל הוא מדאורייתא או מדרבנן, והערנו שם ספק אם צריכה הקריעה להיות בידים דוקא או די אם נתקרע מאליו, ונסתייענו מדברי הרמב"ם שצריך להיות בידים דוקא, יעו"ש. ובזה יש ליישב סוגיית הגמרא כאן דלאחר הדין דאבל חייב בקריעה איתא בגמרא מצורע מהו בקריעה, ת"ש בגדיו יהיו פרומים שיהיו מקורעים, ע"כ, והקשה הריטב"א בחדושיו דקארי לה מאי קארי לה, וכי לא ידע בעל האיבעיא את הפסוק בגדיו יהיו פרומים דכתיב במצורע, ותירץ דבאמת אבעיית הגמרא לאו דוקא הוא ורק בדרך אגב, יעו"ש, והנה זה דוחק.
אבל לפי מש"כ דעיקר חיוב קריעה באבל הוא בידים דוקא ולא כשנקרע מאליו יתבאר הענין והלשון היטב בדיוק מכוון, דמקודם אמר אבל חייב בקריעה, ר"ל בקריעה בידים, ומבעי אם מצורע ג"כ חייב בקריעה בידים או די אם גם בגדיו קרועים באיזה אופן שנקרעו, אף ממילא, ועל זה פשיט דבמצורע אינו חייב לקרוע בידים דוקא, משום דכתיב בגדיו יהיו פרומים משמע דעיקר המצוה רק שיהיו קרועים, אבל אופן הקריעה לא איכפת לן איך נתהוה, ודו"ק.
ויתכן עוד דהאיבעיא היא באבל שנצטרע אם חייב לקרוע עוד הפעם, ופשיט מיהיו פרומים דלא הקפידה התורה על מעשה הפרימה כ"א על תכונת הבגדים, והמה הלא פרומים ועומדים משעת אבלותו.
.
(מו"ק ט"ו א')
7ואחיכם וגו'. ת"ר, כשמתו בניו של ר' ישמעאל נכנסו ד' זקנים לנחמו, פתח ר' טרפון ואמר, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה וגו', ומה נדב ואביהוא שלא עשו אלא מצוה אחת, דכתיב (ס"פ צו) ויקריבו בני אהרן את הדם אליו כך, בניו של ר' ישמעאל על אחת כמה וכמה ילא נתבאר מה ניחמו בזה. וצ"ל דהכונה כיון דכל ישראל משתתפים בצערו הו"ל צערו נוח לסבול. אך צ"ע במ"ש שבני אהרן לא עשו אלא מצוה אחת, כי היתכן לומר כן. ואפשר לומר הכונה ע"פ מ"ד במ"ר קהלת פ' ג' כל העושה מצוה סמוך למיתתו דומה שלא היתה מדת צדקתו חסירה כי אם אותה מצוה והשלימה, וכל העובר עבירה אחת סמוך למיתתו דומה שלא היתה מדת רשעתו חסירה אלא אותה עבירה והשלימה, יעו"ש.
ולפי"ז הכונה מ"ש ומה בני אהרן שלא עשו סמוך למיתתם רק מצוה אחת, והיינו כדמפרש שהקריבו הדם וגם עבירה אחת מהקרבת אש זרה שלפי"ז אין הזכות מכרעת, ובכ"ז כתב הפסוק עליהם וכל בית ישראל יבכו וגו', א"כ בניו של ר' ישמעאל שעשו הרבה מצות סמוך למיתתם [כך היה ידוע להם] וגם עבירה אחת לא עשו אז, על אחת כמה וכמה שכל ישראל משתתפים בצער זה של אבותיהם, וכמבואר.
.
(מו"ק כ"ח ב')