עבר לפניהם. אמר רב יהודה אמר שמואל, כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא, אמר אביי, דכתיב והוא עבר לפניהם בומה שלא אמרו בגמרא מפורש הלשון קודם לעשייתן – כתב בתשב"ץ ח"ב סי' רע"ז, משום דלשון קודם משמע זמן רב, אבל הלשון עובר משמע בסמוך, וכמשמעות לשון הפסוק שלפנינו, ובזה תתיישב קושית השאג"א סי' כ"ו, יעו"ש. –
וראינו להציע כאן הערה אחת בענין זה בסוגיית הגמרא שלפנינו, ואע"פ שענין דרשא זו בא לפנינו בדרך אגב, בכל זאת לא נמנענו לקבוע לה מקום בכאן לאשר כי נחשב הדבר לענין נכבד ואמת. והוא מ"ש בגמרא כאן כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, בי רב אמרי, חוץ מן הטבילה ושופר, ופריך בגמרא, בשלמא טבילה אכתי גברא לא חזי [ר"ל כל זמן שלא נטבל אסור לברך], אלא שופר מאי טעמא, ומסיק, אלא אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה, ע"כ, ולא נתבאר מה היא באמת סברת בי רב שאמרו גם חוץ מן השופר, ומדוע לא תרצו דבריהם, והוא פלא.
והנה איתא בירושלמי ברכות פ"ט ה"ג בזה"ל, מצות אימתי מברך עליהן, ר' יוחנן אמר עובר לעשייתן, רב הונא אמר בשעת עשייתן. אתיא דרב הונא כר' יוסי בר בון, דאמר כל המצות טעונות ברכה בשעת עשייתן חוץ מן התקיעה ומן הטבילה, ע"כ, מבואר מזה דלרב הונא דס"ל דמברכין בשעת עשייתן יוצא מן הכלל שופר וטבילה, והטעם פשוט, משום דאי אפשר בשעת עשייתן, שופר משום דא"א לתקוע ולברך כאחד, וטבילה משום דגברא לא חזי, אבל למ"ד דמברכין עובר לעשייתן יוצא מן הכלל רק טבילה, וכל זה מבואר בטעם וסברא.
ואמרו בסנהדרין י"ז ב', מאן הוא בי רב – רב הונא, ועיי"ש בתוס', ולפי"ז מבואר דמ"ש בגמרא בי רב אמרי [דהיינו רב הונא] חוץ מן הטבילה ושופר, לשיטתייהו אזלי, דאמרי בירושלמי כל המצות מברך עליהן בשעת עשייתן, ורק בגמרא דידן שנקבעו דבריהם להדעה דמצות מברכין עובר לעשייתן שפיר פריך שופר מאי טעמא, ומסיק רב חסדא חוץ מן הטבילה לבד, ויתכן שנשתרבבו הדברים בבבלי מירושלמי ברכות שהבאנו ובאו בקצור מופלג, אבל הענין והכונה לדעתנו ברור הוא כפי שבארנו, ודו"ק.
ולפי זה צ"ל דמ"ש בי רב חוץ מן השופר, לאו דוקא חוץ מן השופר בלבד, משום דאיכא עוד מצות שא"א לברך עליהם בשעת עשייתן, כגון ברכת התורה וברכת אכילת מצה וקדשים וכדומה, ותפסו שופר רק להראות מין מצוה שאי אפשר לעשות ולברך עלי' כאחת, אבל באמת טובא איכא, והלשון חוץ לאו דוקא הוא וכמ"ש בעירובין כ"ז א' יעו"ש. והנה הרבה הרבה יש להעיר ולחדש בענין ברכה עובר לעשייתן, אלא שכבר כתבנו כי אין עיקר המקום מענין זה כאן, וע"ע מש"כ בענין זה בר"פ ויקרא בפסוק קרבן לה'. .
(פסחים ז' ב')
וראינו להציע כאן הערה אחת בענין זה בסוגיית הגמרא שלפנינו, ואע"פ שענין דרשא זו בא לפנינו בדרך אגב, בכל זאת לא נמנענו לקבוע לה מקום בכאן לאשר כי נחשב הדבר לענין נכבד ואמת. והוא מ"ש בגמרא כאן כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, בי רב אמרי, חוץ מן הטבילה ושופר, ופריך בגמרא, בשלמא טבילה אכתי גברא לא חזי [ר"ל כל זמן שלא נטבל אסור לברך], אלא שופר מאי טעמא, ומסיק, אלא אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה, ע"כ, ולא נתבאר מה היא באמת סברת בי רב שאמרו גם חוץ מן השופר, ומדוע לא תרצו דבריהם, והוא פלא.
והנה איתא בירושלמי ברכות פ"ט ה"ג בזה"ל, מצות אימתי מברך עליהן, ר' יוחנן אמר עובר לעשייתן, רב הונא אמר בשעת עשייתן. אתיא דרב הונא כר' יוסי בר בון, דאמר כל המצות טעונות ברכה בשעת עשייתן חוץ מן התקיעה ומן הטבילה, ע"כ, מבואר מזה דלרב הונא דס"ל דמברכין בשעת עשייתן יוצא מן הכלל שופר וטבילה, והטעם פשוט, משום דאי אפשר בשעת עשייתן, שופר משום דא"א לתקוע ולברך כאחד, וטבילה משום דגברא לא חזי, אבל למ"ד דמברכין עובר לעשייתן יוצא מן הכלל רק טבילה, וכל זה מבואר בטעם וסברא.
ואמרו בסנהדרין י"ז ב', מאן הוא בי רב – רב הונא, ועיי"ש בתוס', ולפי"ז מבואר דמ"ש בגמרא בי רב אמרי [דהיינו רב הונא] חוץ מן הטבילה ושופר, לשיטתייהו אזלי, דאמרי בירושלמי כל המצות מברך עליהן בשעת עשייתן, ורק בגמרא דידן שנקבעו דבריהם להדעה דמצות מברכין עובר לעשייתן שפיר פריך שופר מאי טעמא, ומסיק רב חסדא חוץ מן הטבילה לבד, ויתכן שנשתרבבו הדברים בבבלי מירושלמי ברכות שהבאנו ובאו בקצור מופלג, אבל הענין והכונה לדעתנו ברור הוא כפי שבארנו, ודו"ק.
ולפי זה צ"ל דמ"ש בי רב חוץ מן השופר, לאו דוקא חוץ מן השופר בלבד, משום דאיכא עוד מצות שא"א לברך עליהם בשעת עשייתן, כגון ברכת התורה וברכת אכילת מצה וקדשים וכדומה, ותפסו שופר רק להראות מין מצוה שאי אפשר לעשות ולברך עלי' כאחת, אבל באמת טובא איכא, והלשון חוץ לאו דוקא הוא וכמ"ש בעירובין כ"ז א' יעו"ש. והנה הרבה הרבה יש להעיר ולחדש בענין ברכה עובר לעשייתן, אלא שכבר כתבנו כי אין עיקר המקום מענין זה כאן, וע"ע מש"כ בענין זה בר"פ ויקרא בפסוק קרבן לה'. .
(פסחים ז' ב')