לאה וילדיה אחרונים. מכאן שדרך הכתוב לקרוא אחרונים גם לאמצעים, שהרי בתר לאה וילדיה כתיב ואת יוסף ואת רחל אוהיינו דכלפי הקודמים אליהם קרויים אלה אחרונים, ויתפרש לשון אחרונים כמו אחר, דהיינו שני, וכן ראי' לזה מפ' שמות דכתיב ואם לא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון, והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות ולקחת וכו', הרי דאחרון לאו דוקא אחרון ממש אלא כמש"כ. וע"ע בתוי"ט שהעיר בזה מגיטין כ"ט ב' בהא דאין שליח האחרון צריך לומר בפני נכתב וכו', וצ"ע שלא העיר דחידוש זה בכלל היא גמרא מפורשת בנזיר כ"א א' מי שאמר הריני נזיר ושמעו עוד שנים ואמרו ואני, הותר האחרון וכולם אסורים, ומסיק בגמרא מאי אחרון דקתני – אמצעי, יעו"ש.
וכן יש לכוין ע"פ כלל זה דאחר ואחרון ענינו שני כונת לשון גמרא בפסחים צ"ו א', אחרי דחשיב שם החילוקים שבין פסח מצרים [הראשון] לפסח דורות, וחשיב שם כל פרט ופרט, ואמר, זה נוהג בפסח מצרים ואין זה נוהג בפסח אחר, ולכאורה אינו מבואר למה לא אמר בלשון פשוט ואין זה נוהג בפסח דורות וכלשון המשנה מה בין פסח מצרים לפסח דורות, אלא שרוצה לכלול בלשון אחר גם הפסח השני שעשו ישראל במדבר בשנה השנית ולא רק הפסח שלדורות הבאים אחריהם, ולכן אמר בלשון פסח אחר דהיינו שני. ומה שלא אמר פסח שני הוא שלא לטעות שמוסב על פסח שני שעושים הטמאים בכל שנה בי"ד באייר, ואין להאריך עוד. [תוס' יו"ט מס' דמאי פ"ז מ"ג]
וכן יש לכוין ע"פ כלל זה דאחר ואחרון ענינו שני כונת לשון גמרא בפסחים צ"ו א', אחרי דחשיב שם החילוקים שבין פסח מצרים [הראשון] לפסח דורות, וחשיב שם כל פרט ופרט, ואמר, זה נוהג בפסח מצרים ואין זה נוהג בפסח אחר, ולכאורה אינו מבואר למה לא אמר בלשון פשוט ואין זה נוהג בפסח דורות וכלשון המשנה מה בין פסח מצרים לפסח דורות, אלא שרוצה לכלול בלשון אחר גם הפסח השני שעשו ישראל במדבר בשנה השנית ולא רק הפסח שלדורות הבאים אחריהם, ולכן אמר בלשון פסח אחר דהיינו שני. ומה שלא אמר פסח שני הוא שלא לטעות שמוסב על פסח שני שעושים הטמאים בכל שנה בי"ד באייר, ואין להאריך עוד. [תוס' יו"ט מס' דמאי פ"ז מ"ג]