ולא יהיה כקרח. אמר רב, כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר ולא יהיה כקרח ועדתו, רב אשי אמר, ראוי לצטרע, כתיב הכא כאשר דבר ה׳ ביד משה לו, וכתיב התם (פ׳ שמות) ויאמר ה׳ לו עוד הבא נא ידך בחיקך ווסיפא דקרא ויוציאה מחיקו והנה היא מצורעת כשלג, והכונה היא מפני שצרעת בא על עון לה"ר כמבואר לפנינו בפ' מצורע וכאן היה ענין לשה"ר כמש"כ אתם המתם את עם ה', ועיין בסמוך פ' י"ב, ומדייק הלשון כאשר דבר ה' ביד משה לו, שאין זה לשון רגיל, אלא כאשר דבר ה' אל משה. –
וכתב הרמב"ם בסה"מ שורש שמיני דלאו זה הוא ע"ד אסמכתא, ועיקר כונת הלשון ולא יהיה כקרח ועדתו הוא ע"ד השלילה. ובאורו ע"פ המבואר בתנחומא, שהקב"ה מודיע בזה, שכל מי שיחלוק על הכהונה לא יחול בו העונש כמו בקרח ועדתו להיות מן הבלועים ומן השרופים אלא יהיה עונשו כאשר דבר ה' ביד משה, ר"ל הצרעת, וכמ"ש רב אשי ראוי לצטרע, והרמב"ן הרבה לחלוק עליו, דאדרבה דרשה זאת דתנחומא היא אסמכתא, ועיקר כונת הכתוב בא לאזהרת לאו שלא יחלוק אדם על הכהונה, עיי"ש בארוכה, ועיין מש"כ בפרשה ואתחנן בפסוק ודברת בם מיומא י"ט ב'.
אבל י"ל סמך ראיה לדעת הרמב"ם ע"פ מש"כ הרשב"ם בב"ב קכ"ב א' וז"ל, הכי גרסינן אמר ר' יהודה ולא בא לחלוק, מדלא אמר ר' יהודה אומר, עכ"ל. ולפי"ז אחרי דכאן הלשון רב אשי אומר, הרי מבואר שבא לחלוק על רב דס"ל דעובר בלאו אלא דראוי לצטרע וכדרשת התנחומא, כמש"כ, וס"ל דלא בא הלשון להורות דיש לאו בזה, וא"כ אפילו אם נימא כדעת הרמב"ן דלדעת רב הוי לאו זה לאו גמור, עכ"פ מדפליג רב אשי עליו דין הוא דצריך לפסוק כרב אשי דבתרא הוא והלכה כבתראי, וא"כ עיקר כונת הכתוב בא לדרשת רב אשי וכמש"כ הרמב"ם, ודו"ק. .
(סנהדרין ק"י א׳)
וכתב הרמב"ם בסה"מ שורש שמיני דלאו זה הוא ע"ד אסמכתא, ועיקר כונת הלשון ולא יהיה כקרח ועדתו הוא ע"ד השלילה. ובאורו ע"פ המבואר בתנחומא, שהקב"ה מודיע בזה, שכל מי שיחלוק על הכהונה לא יחול בו העונש כמו בקרח ועדתו להיות מן הבלועים ומן השרופים אלא יהיה עונשו כאשר דבר ה' ביד משה, ר"ל הצרעת, וכמ"ש רב אשי ראוי לצטרע, והרמב"ן הרבה לחלוק עליו, דאדרבה דרשה זאת דתנחומא היא אסמכתא, ועיקר כונת הכתוב בא לאזהרת לאו שלא יחלוק אדם על הכהונה, עיי"ש בארוכה, ועיין מש"כ בפרשה ואתחנן בפסוק ודברת בם מיומא י"ט ב'.
אבל י"ל סמך ראיה לדעת הרמב"ם ע"פ מש"כ הרשב"ם בב"ב קכ"ב א' וז"ל, הכי גרסינן אמר ר' יהודה ולא בא לחלוק, מדלא אמר ר' יהודה אומר, עכ"ל. ולפי"ז אחרי דכאן הלשון רב אשי אומר, הרי מבואר שבא לחלוק על רב דס"ל דעובר בלאו אלא דראוי לצטרע וכדרשת התנחומא, כמש"כ, וס"ל דלא בא הלשון להורות דיש לאו בזה, וא"כ אפילו אם נימא כדעת הרמב"ן דלדעת רב הוי לאו זה לאו גמור, עכ"פ מדפליג רב אשי עליו דין הוא דצריך לפסוק כרב אשי דבתרא הוא והלכה כבתראי, וא"כ עיקר כונת הכתוב בא לדרשת רב אשי וכמש"כ הרמב"ם, ודו"ק. .
(סנהדרין ק"י א׳)