1אל תאכלו ממנו. הפסח אסור לאונן, מאי טעמא, נאמר ממנו במעשר לא אכלתי באוני ממנו (פ' תבוא) ונאמר ממנו בפסח, מה מעשר אונן אסור בו אף פסח אונן אסור בו עואע"פ שבכל הקדשים הדין כן, בכ"ז נראה דאצטריך לאשמעינן בפסח משום חדוש דין שחלוק פסח משאר קדשים שבפסח אוכל לערב אבל לא בקדשים, וטעם הדבר מפני שמדין תורה אין אנינות נוהג אלא ביום כמבואר בפ' שמיני ואכלתי חטאת היום, ודרשינן היום אסור והלילה מותר, ורק מדרבנן נוהג אנינות גם בלילה, ולגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת, אבל אכילת שאר קדשים עשה בעלמא הוא ואכלו אותם אשר כפר בהם (פ' תצוה). –
ובגמרא שלנו הבבלית (פסחים צ"ו א') מצריך הלשון ממנו שבכאן לענין מעשר שאסור לערל לאכלו כמו פסח, וילפינן ממנו שבמעשר מן ממנו שבפסח ויובא דרש זה לפנינו אי"ה בענין מעשר (פ' תבוא) וצריך עיון דדחיק הגמרא להצריך ממנו דכתיב בפסח לענין מעשר, והלא יותר פשוטה היא דרשת הירושלמי שלפנינו לענין פסח גופיה, וצ"ל דס"ל להבבלי דדרשת הירושלמי אינה מוכרחת כלל כיון דפסח קדשים הוא וא"כ בכלל כל הקדשים הוא שאסור לאונן, ואע"פ שישבנו סברת הירושלמי בזה, אולי לא ס"ל כזה לבבלי. .
(ירושלמי יבמות פ"ח ה"א)
2אל תאכלו ממנו נא. אין לי אלא פסח מצרים שאינו נאכל נא, פסח דורות מנ"ל, ת"ל (י"ג ה') ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, שיהיו כל עבודות חודש זה כזה עאואותו הפסוק לדורות איירי כדכתיב ברישיה והיה כי יביאך ה' אל ארץ וגו', ואע"פ דבדרשה הקודמת ילפינן מן ממנו שאין האונן אוכל בפסח, אולי ס"ל להבבלי דא"צ לדרשה זו וכמש"כ באות הקודם משום דבכלל כל הקדשים הוא, וא"כ הו"א דממנו אתא למעט פסח דורות, וכמו שממעטינן פסח דורות מחפזון, ועוד, וע"ע בסוגיא. .
(פסחים צ"ו א')
3נא. היכי דמי נא, אמר רב, כדאמרי פרסאי – אברנים עבר"ל אותה צליה שבלשון פרסי קורין אברנים קרוי בלשון הקודש נא, והיא צליה מעטה שאחז בה האש מעט ואינה ראויה לאכילה. .
(שם מ"א א׳)
4נא ובשל. ת"ר, יכול אכל כזית חי יהא חייב, ת"ל אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל, נא ובשל אמרתי לך ולא חי עגאבל לכתחלה אסור משום עשה דכי אם צלי אש כפי שיתבאר בסמוך, וע' מש"כ בסמוך אות פ"ב. .
(שם שם)
5נא ובשל. אמר רבא, אכלו נא ומבושל אינו לוקה אלא אחת, לפי שאין לוקין שתים על לאו שבכללות עדכלומר דשניהם נכללים בלאו אחד דאל תאכלו. ויש בענין זה גירסות ונוסחאות שונות, והעתקנו כפי העולה מלשון הרמב"ם בחבורו. .
(שם שם ב׳)
6ובשל מבושל. מה ת"ל ובשל מבושל, לכדתניא בשלו ואח"כ צלאו או צלאו ואח"כ בשלו חייב עהולחד מ"ד לא בעינן דרשה זו רק לבשלו ואח"כ צלאו, אבל צלאו ואח"כ בשלו בלא"ה אסור כיון שבטלו מתורת צלי וכמו שאין יוצאין במצה מבושלת לאחר אפיה מטעם זה. ודע דבמכילתא דריש צלי אש זה הצלוי מן החי ור"ל לאפוקי בשלו ואח"כ צלאו, ובגמרא נשמטה דרשה זו מפני שכלולה בבשל מבושל לאפוקי בשלו ואח"כ צלאו כמבואר הכא. .
(שם שם א')
7ובשל מבושל. מכאן דאסור ליתן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו, לפי שכעין בישול הוא זה אלא תולין חוצה לו עוותוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו בשפוד של עץ ותולהו לתוך התנור והאש למטה ותולה כרעיו ובני מעיו בתנור חוצה לו. .
(שם ע"ד א׳)
8ובשל מבושל. אין צולין את הפסח בשפוד של דקל ושל תאנה, מאי טעמא, של דקל איידי דאית לי' שיבי מפיק מיא והוי כמבושל, ושל תאנה איידי דמחלחל מפיק מיא והוי כמבושל עזוכן אסור בשפוד של מתכת, משום דמתכת חם מקצתו חם כולו ונצלה הבשר מחמת חום השפוד וקיי"ל דצריך להיות צלי אש ולא צלי של דבר אחר, ולדינא קיי"ל דצריך לצלות בשפוד של רמון שאינו מוציא מים ואינו חם כולו. .
(שם שם)
9ובשל מבושל במים. אין לי אלא במים, בשאר משקים מניין, אמרת ק"ו, ומה מים שאין מפיגין טעמן אסור שאר משקין שמפיגין טעמן לא כל שכן עחר"ל שמפיגים טעם הבשר, ומבואר בגמרא דרבי מרבה זה מכפל לשון ובשל מבושל. ונראה בטעם הרבוי הזה, משום דהלשון ובשל מבושל מורה על חזוק הבשול שנתבשל במדה מרובה עד שהופג טעם בשר הרצוי, וזה יצוייר ע"י משקים שמפיגין טעם הדבר, ובזה אפשר לכוין טעם הרמב"ם שכתב בפ"ב ה"ח מק"פ הרבוי דבשל מבושל ולא הטעם דמפיגין טעמן, ותמהו עליו נו"כ, ולפי מש"כ ענין אחד הוא, ויש לפלפל בזה בסוגיית הגמרא. .
(פסחים מ"א א׳)
10ובשל מבושל במים. אין בשל אלא צלי, שנאמר (פ׳ ראה) ובשלת ואכלת עטבפסח כתיב. , ואומר (דברי הימים ב ל״ה:י״ג) ויבשלו הפסח, מכאן היה ר' יאשיה אומר הנודר מן המבושל אסור בצלי פכונת הדרשה לדרוש יתור הלשון במים, אחרי דגם לשון בשול לבד ענינו בשול במים, ועל זה דריש דשם בשול לבד כולל גם צלי כמו דכתיב בפסח ובשלת ואכלת וכן בנדרים הנודר מן הבשול אסור גם בצלי. וטעם הדבר כתב בס' התוה"מ משום דשם בשול מורה על גמר הפעולה וכמו בשל קציר, הבשילו אשכלותיה, דהיינו נגמרו, וזה יונח גם על צלי, ולכן הוכרח הכתוב לכתוב במים, ודו"ק. .
(מכילתא)
11כי אם צלי אש. ת"ר, יכול האוכל כזית חי יהא חייב, ת"ל אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל, נא ובשל חייב ולא חי פאכבר הבאנו דרשה זו בדרשה נא ובשל, ומפני חדוש המשך סוף הדרשה באה כפולה. , יכול יהא מותר, ת"ל כי אם צלי אש פבנראה בטעם הראי' דאלמלא הלשון כי אם הו"א דמה שאמר צלי אש בא להוציא רק שלא יהיה מבושל, וטעם הדבר משום דכיון דמצות הפסח לאכול במהירות ובחפזון ולמבושל צריך לשהות זמן רב משא"כ בצלי, ולכן הו"א דאף דצוה הכתוב לאכול צלי הוא רק מפני שדבר הכתוב בהוה שאם אין מבושל אוכלין צלי, אבל אין ה"נ מי שרוצה לאכול חי אוכל, להכי כתיב הלשון כי אם להורות דקפיד קרא דוקא אצלי, וטעם הדבר משום דבשר פסח הוי כבשר קדשים שמצוה לאכלם בגדולה ובקדשים כתיב (פ' קרח) למשחה ודרשינן לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין, רק צלי. .
(פסחים מ"א א׳)
12כי אם צלי אש. מה ת"ל כי אם, לומר לך, בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא, ובשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא, מכאן שאם אכל כזית נא [ומבושל] מבעוד יום פטור פגוהוא הדין אם אכל כזית צלי מבעוד יום לא פסל עצמו מבני חבורה, דקיי"ל בפסחים פ"ו א' אין הפסח נאכל לא בשתי חבורות כאחד ואין האוכל אוכל בשני מקומות, ואכילה דמבעוד יום לאו אכילה היא ומותר לאכול משתחשך עם בני חבורה שנמנה עמהם. .
(שם שם ב׳)
13כי אם צלי אש. מה ת"ל כי אם, שיכול הראוי לשלוק ישלוק והראוי לצלי יצלה, ת"ל כי אם צלי אש פדוטעם הדבר שנאסר כל בשול נראה משום דענין אכילת פסח בכללו נצטוה לאכול במהירות ובחפזון זכר לחפזון היציאה כמפורש בכתוב, לכן גם ענין הכנתו מצוה לעשות במהירות, וצלי אש הוי הכנה יותר מהירות וקרובה לגמרה מאשר בשל במים. אבל אין לומר דכל עיקר טעמו משום דמצוה לאכלו בגדולה שזה צלי כמשכ"ל אות פ"ב, יען דזה שדרכו לשלוק הרי גדולתו בשליקה. .
(מכילתא)
14כי אם צלי אש. הנצלה מן החי ולא המבושל פההכונה למעט שלא יבשלוהו מקודם ואח"כ יצלוהו, וזו היא כונת הלשון הנצלה מן החי כלומר שיצלוהו בעודו חי ולא כשהוא מבושל. ובגמרא למדו זה מדרשה אחרת, כמש"כ לעיל בדרשה ובשל מבושל להוציא בשלו ואח"כ צלאו, וע' מש"כ שם. .
(שם)
15צלי אש. [צלי אש ולא צלי קדרה] פושמבשלין אותו בקדרה בלי מים, אלא מים הנפלטים משמנו והוי ג"כ בכלל מבושל. .
(פסחים מ"א א׳)
16צלי אש. ת"ר, יכול צלאו כל צרכו כגון דשוויי חרוכא פזקלוי ושרוף. יהא חייב, ת"ל אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל, נא ובשל אמרתי לך, ולא שצלאו כל צרכו פחר"ל רק איסור נא ובשל אמרתי לך שהוא בלאו ולא איסור צלאו כל צרכו, ועיין במהרש"א, ובמה שכתבנו הענין מבואר, ודו"ק. ובסמוך בסוגיא אמר יכול אכל כזית חי יהא חייב ת"ל אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל, נא ובשל אמרתי לך ולא חי, יכול יהא מותר [גם לכתחלה] ת"ל כי אם צלי אש, ע"כ. והנה כאן בצלאו כל צרכו אינו מסיים יכול יהא מותר ת"ל וכו'. ומשמע דבאמת מותר גם לכתחלה לצלותו כל צרכו כלומר לעשותו קלוי ושרוף, וי"ל בטעם הדבר שמשונה זה מבשר החי שאסור לכתחלה, משום דבצלאו כל צרכו אע"פ שיש ממנו שהולך לאבוד, היינו חלקי הקלוי ושרוף, מ"מ לא יתכן שלא יהיה בפנים הבשר כזית צלוי כדרוש וכנכון, ולכן מותר זה גם לכתחלה, משא"כ בבשר חי אין בו אף משהו שנעשה בו כדין דהיינו צלי לכן אסור לכתחלה, ועיין מש"כ לעיל בפסוק ד' בדרשה איש לפי אכלו השייך לענין זה. .
(שם שם)
17צלי אש. אמר רב חסדא, פסח שבשלו בחמי טבריא חייב שעבר משום צלי אש פטלשון המבשל לאו דוקא, דא"כ מאי נ"מ בין חמי טבריא למים אחרים, אלא ר"ל שצולה על גבי ההבל היוצא מחמי טבריא ואסור משום דבעינן צלי אש, וכ"מ ברמב"ם פ"ח ה"י מק"פ שכתב צלהו על חמי טבריא אסור שאין זה צלי אש. –
ועיין בחדושי מראה כהן הנספחים לש"ס ווילנא הביא קושיא בשם חכם ירושלים, היאך משכחת לה בכלל דין בשול הפסח בחמי טבריא, דהא הפסח אינו נאכל רק בירושלים, ואם הביאוהו לטבריא כבר נפסל משום יוצא, ואם הביאו חמי טבריא לירושלים כבר נצטנן, וגם כלי שני הוא ואינו מבשל, וכתב שהחכם הנזכר לא תירץ כלום, והגאון בעל מראה כהן תירץ דמשכחת לה בשעת היתר הבמות דקדשים קלים היו נאכלים אז בכל ערי ישראל, יעו"ש, והדוחק מבואר, דלפי"ז למה מודיענו הגמרא כל עיקר דין זה, והלא מה דהוי הוי, ואם לעתיד הלא הבמות לא יותרו עוד לעולם כמבואר בזבחים קי"ג ב', וגם הרמב"ם העתיק דין זה, ואין דרכו להזכיר בחבורו מדיני הבמות מטעם המבואר, ועוד כמה דחוק תירוץ זה מכמה טעמים.
אבל אני תמה שלא העירו זה שכתב רש"י כאן לפרש הלשון חמי טבריא – מעינות רותחין, אשר לכאורה דברים אלה מיותרים, כי מי אינו יודע שם חמי טבריא, אלא ודאי מכוין לפרש שכל מעינות רותחים בכל מקום שהם, מכונים בשם חמי טבריא, ואם ימצאו כאלה בירושלים דינם כחמין שבטבריא, וא"כ בפשוט ניחא, דהכונה המבשל במעינות רותחים, אם ימצאו בירושלים.
וראיה מכרחת דרגיל הגמרא לכנות כל מעינות רותחין בשם חמי טבריא נ"ל מאגדה דחלק ק"ח א', א"ר יוחנן, שלשה נשתיירו ממי המבול, ר"ל ג' מיני חמין ואחד מהם חמי טבריא, ופירש"י שהמעינות של דור המבול היו רותחין, ומזה נשתיירו חמי טבריא, והנה בעל המאמר הזה הוא כמבואר ר' יוחנן, והוא בעצמו ס"ל בזבחים קי"ג א' דלא ירד כלל מבול לארץ ישראל, וטבריא הלא בא"י הוא, וא"כ לכאורה קשה לר' יוחנן מאי שייך שנשתיירו חמי טבריא מדור המבול, אחרי דלא ירד מבול כלל לטבריא, אלא ע"כ דחמי טבריא הוי כנוי לכל מעינות רותחים שבכל העולם ואפילו בחו"ל, והיא הכונה שנשתיירו, ודו"ק. .
(פסחים מ"א א׳)
18צלי אש. אין צולין את הפסח בשפוד של מתכת, מאי טעמא, דמתכת איידי דחם מקצתו חם כולו וקמטוי מחמת השפוד, ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר צכלומר דמחמת חום השפוד הוא, ולדינא קיי"ל דצריך לצלאו בשפוד של רמון מטעם המבואר לעיל בדרשה ובשל מבושל אות ע"ז. .
(שם ע"ד א׳)
19צלי אש. אמר ר׳ אסי א"ר יוחנן, תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש, שנאמר צלי אש צלי אש שתי פעמים צאכאן ובפסוק הקודם, והוצרך לכפול הלשון משום דאל"ה הו"א דכיון דחום התנור תולדות אש הוא הוי כמו צלי אש, אבל מדכפל הלשון ש"מ דהקפידא היא על אש ממש. .
(שם ע"ה א׳)
20צלי אש. ת"ר, חתכו ונתנו ע"ג גחלים, רבי אומר, אומר אני שזה צלי אש צבס"ל גחלים אש ממש הוא, ואע"פ דבפ' תזריע בפסוק מכות אש דרשינן אין לי אלא שנכוה באש נכוה בגחלת מניין ת"ל מכוה מכוה ריבה, הרי דגחלת צריך רבוי מיוחד ואינו כלול בשם אש, אך התם איירי בגחלת של מתכת, דמפני שאין האש ניכר בה כמו בעץ לכן צריך רבויא, אבל הכא איירי בגחלת של עץ שהיא כאש ממש לכן היא כלולה בשם אש, כך מפרש בגמרא, ולפי"ז יתחייב שאם צלאו הפסח בגחלת של מתכת באמת אסור משום דאינו צלי אש, וצ"ע שלא חדשו בזה מפורש בגמרא, אף כי י"ל כי גחלת של מתכת היא דומה לשפוד של מתכת, והרמב"ם סתם וכתב גחלים סתם ולא פירש גחלים של עץ, ועיין בתוס' וצ"ע. .
(שם שם)