1לאחת מאלה. אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים, [מלמד שאין חייבים משום שבועת עדות ומשום שבועת בטוי כאחד] נגקאי אענינא דפסוק א', דאיירי במחויב קרבן שבועת העדות. ובאור הדברים, דלכאורה זה העד הכופר על הידיעה בעדות ונשבע על זה היה צריך לחייב שתי קרבנות אחת משום שבועת העדות ואחת משום שבועת בטוי שנשבע לשקר, ועל זה אומר דאשמעינן הכתוב כאן דאינו חייב משום שתי שבועות אלא לאחת מאלה, או משום שבועת העדות דאיירי בפסוק א' או משום שבועת בטוי דאיירי בפסוק הקודם. וטעם הדבר י"ל דזה הוי מעין דרשת חז"ל על הפ' דפ' שופטים ויסרו אותו כדי רשעתו, משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, ר"ל דבתרי עונשין לא ענשינן כמו המחויב ממון ומלקות לוקה ואינו משלם, כידוע בכ"מ בגמרא, ובטעם הדיוק מלשון לאחת מאלה פשוט הוא משום דהול"ל כי יאשם באחת מאלה כמו לאשמה בה, ויאשם בבעל, שכ"ה מחקי הלשון.
.
(שם כ"ה ב')
2לאחת מאלה. השביע עליהם חמשה פעמים וכפרו חייבים על כל אחת ואחת, דכתיב לאחת מאלה – לחייב על כל אחת ואחת נדדין שבועת העדות שחלה השבועה אפילו השביעם חוץ לב"ד, אבל על הכפירה חייבים רק אם כפרו בב"ד [משום דהכפירה צריכה להיות במקום ששם הגדה מועלת], ואמר בזה שאם השביעם אפילו חמשה פעמים אפילו חוץ לב"ד וכפרו כל פעם בב"ד ואח"כ הודו בב"ד על כל כפירה חייבים קרבן שבועה על כל כפירה וכפירה. ועיין מש"כ לעיל בפסוק ונשא עונו מענין זה.
.
(שם ל"ב א')
3לאחת מאלה. יש מאלה שהיא חייב ויש מאלה שהוא פטור, כיצד, תבעו ממון חייב, תבעו דבר אחר פטור נהכגון שתבעם להגיד שאינו בן גרושה ובן חלוצה, או על שאר עניני איסורים וטומאות ודיני נפשות, דהאי קרא איירי רק בתביעת ממון דילפינן משבועת הפקדון דכתיב שם וכחש בפקדון וגו' וכמבואר לעיל ריש פסוק א', וכן נתמעטו מזה עבדים ושטרות וקרקעות שאין גופן ממון אין חייבים עליהם קרבן שבועה, וטעם הדיוק מן לאחת מאלה עיין מש"כ לעיל סוף אות נ"ג.
.
(שם ל"ג ב')
4לאחת מאלה. יכול על טומאת מקדש וטומאת קרשיו לא יהא חייב אלא אחת, או יכול שעל כל טומאת מקדש ועל כל טומאות הקודש אינו חייב אלא אחת, ת"ל לאחת מאלה, לחייב על כל אחת ואחת.
(תו"כ)
5והתודה. תניא, אמר לו עד אחד נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור, דכתיב והתודה, מודה בדברים חייב, אינו מודה בדברים פטור נודבעינן היכי שעדים מעידים אותו צריך שיודה גם הוא ולא יכחישם, ומבואר ענין זה בפרשה הקודמת בפ' כ"ג בדרשה או הודע אליו חטאתו.
.
(כריתות י"ב א')
6והתודה. מלמד שטעון ודוי, ומה ודוי דיוהכ"פ (פ' אחרי) על החי אף ודוי דהכא על החי נור"ל בעוד שהקרבן חי, ושם ביוהכ"פ מפורש כתיב על ראש השעיר החי והתודה עליו, וביומא ל"ו א' מבואר סדר הודוי, מתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם וכו', וע' משכ"ל א' ד' בדרשה וסמך. והנה אע"פ דבדרשה הקודמת מבואר דהלשון והתודה שבכאן אינו שייך כלל לענין ודוי על הקרבן, אלא שהוא רק ענין תנאי לעיקר החיוב בקרבן, והיינו שבא למעט אם הוא מכחיש בעונו, וכגון אם עד אחד אומר לו נטמאת והוא מכחישו, שאז פטור מקרבן, צ"ל דשני הענינים בכלל, דשם ודוי אחד הוא, ועיקר הכונה שצריך להתודות על עונו ולא יכחיש בו, ורק מדמצינו במקום אחר (ביוהכ"פ) שמתודה על עונו על הקרבן אנו למדין לכאן דצריך ג"כ להתודות על הקרבן, אע"פ שעיקר הענין בא להורות שאינו חייב בעיקר קרבן אם הוא מכחיש בעונו, וכמש"כ.
ובזה יתיישב מאוד מה שתמה רמב"ן כאן ואחריו עוד מפרשים על שנוי הסדר בפסוקים אלה שסידר ענין הודוי קודם לעיקר ענין הבאת הקרבן, כמש"כ והתודה והביא את אשמו, והיה צריך לסדר להיפך, יעו"ש, ולפי שבארנו הדבר פשוט מאוד, דכיון דבעיקרו בא הפסוק להורות שאינו מתחייב בעיקר קרבן אם אינו מודה בעונו, היינו אם מכחיש בו, וכהדרשה הקודמת מגמרא כריתות, א"כ בהכרח להקדים לשון זה לוהביא, כיון דהוא לשון תנאי מוקדם לגוף חיוב הבאת הקרבן, ורק ממילא אנו למדין דצריך להודות על עונו גם על הקרבן, כמו דמצינו במק"א ביוהכ"פ, וכמש"כ, אבל עיקר הפסוק בא להורות על העדר הכחשתו, וכמבואר, וחדוש גדול על הרמב"ן והמפרשים שלא הביאו כלל ענין הדרשה הקודמת, ודו"ק.
.
(תו"כ)