קרבן לה'. ת"ר, יכול יהיו קדשי בדק הבית עושין תמורה לבכגון שעמדו לפניו בהמת חולין ובהמת קדשי בדק הבית, היינו בהמה טמאה או בעלת מום וכדומה ואמר זו חליפת זו או זו תמורת זו.
, ת"ל קרבן, מי שנקראו קרבן, יצאו קדשי בדק הבית שלא נקראו קרבן לגואע"פ דכתיב (פ' מטות) ונקרב את קרבן ה' והתם בקדשי בדק הבית איירי, כמפורש התם ונקרב וגו' אצעדה וצמיד, מ"מ לא מקרו קרבן לה' רק סתם קרבן, כ"מ בגמרא, ונראה פירושו שחוזר להסביר מ"ש מקודם דקדשי בדה"ב לא נקראו קרבן, ומפרש דאם אומר קרבן ה' הוי פירושו תשורה לה', אבל אם אומר יקריבו קרבן לה' הוי פירושו כמו דכתיב יקריבו לה' קרבן, וא"כ חוזר הדין שקדשי מזבח נקראים סתם קרבן כמ"ש יקריבו לה' קרבן וקדשי בדה"ב לא נקראו סתם קרבן רק קרבן ה', ודו"ק. והרמב"ם פ"א הי"ב מתמורה כתב טעם אחר על מה שקדשי בה"ב אין עושין תמורה, ואותו טעם מבואר בגמרא אליבא דר"ש, ולא ידעתי למה לא כתב טעם זה שלפנינו שהוא סתמא דגמרא ואליבא דרבנן. ואולי י"ל דנקט טעם שהוא מרווח אפילו לר"ש דס"ל דגם קדשי בה"ב נקראו קרבן, ועיין בסוגיא כאן, ואין להאריך.
ודע דכל זה הוא אם אומר בלשון תמורה, אבל אם אומר הרי זו תחת זו או הרי זו מחוללת על זו דבריו קיימין אף בקדשי בדה"ב משום דלשונות אלו אינן לשון תמורה רק לשון אתפוסי שהבהמה הראשונה יוצאת לחולין ונתפסה השניה. וע' בתמורה כ"ו ב' ולקמן פ' ל"ג בדרשה לא יבקר מה ששייך עוד לדרשה זו.
. (תמורה י"ג א')
ממנו לה' יהיה קדש. ת"ר, יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה, ת"ל כל אשר יתן ממנו לה' והיה קודש, ממנו לה' ולא כולו לה' לדר"ל אין הכרח שתהיה כולה קודש בשביל שהקדיש אבר אחד, ובא לאפוקי ממה שמבואר לעיל בפסוק ב' בערכי אדם בדרשה בערכך נפשות דאם אמר אדם דמי אברי עלי לא אמר כלום אם לא באבר שהנשמה תלויה בו, ועל זה אמר כאן דבבהמה אין הדין כן אלא אפילו אם הקדיש רק אבר אחד ג"כ קדוש, ושאני גבי אדם דכתיב בערכך ודרשינן ערך כולו הוא נותן ואינו נותן דמי אברים כמבואר לעיל פ' ב'.
, יכול תצא לחולין, ת"ל יהיה קודש להר"ל יכול כיון שעכ"פ א"א להקריב אמה"ח תצא כולה לחולין, ת"ל יהיה קודש, ומשמע שיהיה ההקדש בהווייתו ולא יבטל.
, הא כיצד תמכר לצרכי עולות ודמיה חולין, חוץ מדמי אבר שבה לוופריך בגמרא והא קמייתא בהמה מחוסרת אבר, ור"ל שהרי אותו האבר שהקדיש המוכר אינו של הלוקח וקרב הוא לחובת המוכר ונמצא שהלוקח זה לא הקריב עולה שלמה והוא הלא נדר להקריב כל הבהמה עבורו, ומשני באומר הרי עלי עולה בחייה, ור"ל שצריך שימכור לאיש כזה שאמר הרי עלי להקריב כל האברים שהבהמה חיה בהן, והרי כן עשה, דהמוכר לא הקדיש אלא אבר שאינו חיה ממנו, כגון רגל מן הארכובה ולמטה שאם היה מקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הוי פשטה קדושה בכולה וכמו גבי ערכי אדם לעיל בפסוק ב' בדרשה בערכך נפשות, יעו"ש. והרמב"ם בפט"ו ה"ב מקרבנות צייר באופן אחר והוא ע"פ נוסחת הירושלמי שהובא ברש"י בסוגיא כאן. וי"ל שבחר בציור שבירושלמי נגד ציור הבבלי, משום דקשה קצת לפי ציור זה איך אפשר למצוא באותה שעה איש שנדר בסגנון מצויין ואינו רגיל כזה.
. (תמורה י"א ב')