1לא יחליפנו וגו'. ת"ר, לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר אותו בשל עצמו לזפירש"י חילוף משמע ע"י ב' אנשים, עכ"ל. ונראה להוסיף באור, משום דבזה שונה לשון חליפין מלשון תמורה, דחליפין הוי שינוי בגוף הדבר שבא אחר במקומו, כמו והחליפו שמלותיכם, ותמורה הוא רק שינוי הרגשי, כמו וימירו את כבודם בתבנית וגו' (תהילים ק״ו:כ׳), והענין מובן, ולכן כאן דכתיבי שתי הלשונות, על כרחיך איירי בשני מיני חליפין אלה, וא"כ יצוייר שינוי חליפין רק אם מחליף שלו בשל אחרים דהוי שינוי גופני ע"י שינוי רשות שההקדש של חבירו חולף ועובר לרשותו, משא"כ תמורה שיצוייר גם בשל עצמו שאינו ניכר שינוי גופני כמבואר, וע' מש"כ בסמוך אות ל"ט. ואופן החליפין בשל אחרים צ"ל רק באופן כזה שהיה אומר אחד כל הרוצה להמיר בבהמתו יבא וימיר, דאל"ה הלא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו.
.
(שם ט' א')
2לא יחליפנו וגו'. הצבור והשותפין אין עושין תמורה, שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר, יחיד עושה תמורה ואין הצבור והשותפין עושין תמורה לחועיין ברמב"ם פ"א ה"א מתמורה דאחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הצבור הואיל ויש לו בהן שותפות, אע"פ שאין התמורה קודש בכ"ז הרי זה לוקה. וכתב הכ"מ דהכי משמע מדלא קתני הצבור והשותפין מותרין להמיר. ויש להעיר דהא כלשון זה נשנה במשנה י"ג א' העופות והמנחות אין עושין תמורה, ולפי"ז יתחייב דהממיר בעופות ומנחות לוקה, ובאמת אין הדין כן, וצ"ע.
.
(שם י"ג א')
3ולא ימיר. תניא, תמורה – זו חליפין, וכן הוא אומר לא יחליפנו ולא ימיר אותו לטבזה מפרש לשון הכתוב ברות (ד') וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה, גאולה זו מכירה [ויתבאר לקמן פ' ל"ג], תמורה זו חליפין, אך צ"ע דאחרי דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר משמע לכאורה דתמורה אין זה חליפין [וע"ל אות ל"ז], וי"ל דכיון דסיים ואם המר ימיר וגו' וזה מוסב על שני הלאוין מחילוף ומתמורה ש"מ שתמורה וחליפין אחת היא, דאל"ה הול"ל ואם החלף יחליף או המר ימיר.
.
(ב"מ מ"ז א')
4ולא ימיר. תניא, קדשי עובדי כוכבים אין עושין תמורה, דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר, וכתיב בריש הפרשה דבר אל בני ישראל מועיין ברמב"ם פ"א ה"ו מתמורה שאם הקדיש עובד כוכבים בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה העובד כוכבים הוי ספק תמורה, והראב"ד השיג עליו דלא הוי תמורה כלל, יעו"ש. וי"ל בדעת הרמב"ם ע"פ מה שנכתוב בסמוך אות מ"ב בשמו בעיקר טעם איסור תמורה שאמרה תורה, ולפי המבואר שם לא שייך אותו הטעם בתמורה כזו ע"כ יש סברא לומר דבאופן כזה הוי תמורה, ורק מכיון שאין טעם הדבר ברור ומבואר בתלמוד, לכן פסק דהוי ספק תמורה.
.
(תמורה ג' א')
5ולא ימיר אותו. האומר הרי זו תחת חטאת או תחת עולה לא אמר כלום, דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו, עד שיהיה ההקדש ידוע ומיוחד כשממיר בו מאמשא"כ אם אמר סתם הרי זו תחת חטאת, תחת עולה, ולא אמר חטאת זו עולה זו, אין ההקדש ידוע ומיוחד כשממיר בו, ולכן אין בדבריו כלום, ומשמע ליה זה מלשון אותו, שענינו דבר ידוע ומיוחד.
[תמורה פ"ה מ"ו ברע"ב]
6טוב ברע. איזהו טוב ברע – בעלי מומין שקדם הקדשן את מומן, מלמד שממירין מן בעלי מומין על התמימים ומן התמימים על בעלי מומין מבענין הטוב והרע מפרשי חז"ל שהוא תמים ובעל מום, כלומר תמים היינו טוב ובע"מ היינו רע, והוא משום דתמים הוי טוב מוחלט ובע"מ – רע מוחלט לענין קרבן, ודרשו דמדהיה אפשר לכתוב ולא ימיר אותו ברע או רע בו, ואייתרו תרתי מלות טוב בפסוק זה, וקמ"ל חד טוב דאפילו ממיר בטוב לוקה, ואידך טוב קמ"ל דרק טוב מעיקרא עושה תמורה, והיינו תמים מעיקרא, אבל כשקדם מומן להקדשן לא חלה עליו קדושה ולא עביד תמורה. וטעם הדבר שאסור להמיר אפילו רע בטוב משמע מרמב"ם סוף הלכות תמורה דגדר הוא שלא יהיה אדם רגיל להמיר, משום דסוף דבר יהיה שימיר טוב ברע בהתנצלות שטוב הוא, מפני שטבע האדם נוטה לחוס על ממונו וכו', יעו"ש. ועיין מש"כ בענין זה לקמן פ' י"ג בענין הוספת חומש בפדיון הקדש בבעלים.
.
(תמורה ט' א')
7טוב ברע. השתא רע בטוב אמרת לא, טוב ברע מבעי, ומה ת"ל טוב ברע, אלא טוב מעיקרו עושה תמורה, רע מעיקרו אין עושה תמורה, מכאן לקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו אין עושין תמורה מגעיין מש"כ בדרשה הקודמת ותתבאר דרשה זו.
.
(בכורות י"ד ב')
8ואם המר ימיר. ואם – לרבות את האשה לתמורה מדלכאורה הכונה פשוטה דאם רבויא הוא וכדמצינו כהאי גונא בכ"מ בש"ס אם רבויא הוא, אבל באמת כאן אפשר לומר הבאור דקאי על ואם בהמה שבריש פסוק ט', ור"ל שכיון שפרשה זו מוסבת על הפרשה הקודמת דערכי אדם, לכן כמו ששם שוה אשה לאיש לערכי הגוף כמבואר שם בפ' ב', כך שוה לענין דיני תמורה שבפרשה זו, דאל"ה הו"ל לפרש כאן, ומדמחלק כאן רק בפרטים שמבאר ולא בזה שנוהגין רק באיש ש"מ דלענין זה אין חילוק בין ערכי אדם לערכי בהמה.
, המר ימיר – לרבות את היורש מהדמשמע בכל אופן שתהיה ההמרה ואף ביורש.
.
(תמורה ב' א' – ב')
9ימיר בהמה. העופות והמנחות אין עושין תמורה, שלא נאמר אלא בהמה מוצריך לומר דרק בלשון תורה אין עופות בכלל בהמה, אבל בלשון חכמים מצינו דעופות בכלל שם בהמה, שכן מצינו בחולין ט"ז ב' סכין למטה וצואר בהמה למעלה וכו', ומוקי רב פפא דמ"ש צואר בהמה איירי בעוף, יעו"ש. ובחולין קל"ז ב' אמרו לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, ומבואר ענין זה לפנינו בר"פ וישלח בפ' רחלים מאתים. ועיין בתו"כ כאן דדריש עוד שאין ממירים לא בהמה בעוברים ולא עוברים בבהמה ולא בהמה באברים וכו', והיינו משום דכל אלה אינם כלולים בסתם שם בהמה, ובסמוך נביא ונבאר עוד דרשה זו.
.
(שם י"ג א')
10בהמה בבהמה. מכאן שממירין מן הצאן על הבקר ומן הבקר על הצאן, מן הכבשים על העזים ומן העזים על הכבשים, מן הזכרים על הנקבות ומן הנקבות על הזכרים מזמשום דכולהו נקראין בהמה.
.
(שם ט' א')
11בהמה בבהמה. מלמד שממירין אחד בשנים ושנים באחד, אחד במאה ומאה באחד מחר"ל אחד של חולין בשנים של קודש או שנים של חולין באחד של קודש ולוקה כמנין הבהמות שהמיר. וטעם הדבר דדריש מלת בהמה בבהמה שהוא לשון כלל, כמו ויהי לי שור וחמור (ר"פ וישלח), ותעל הצפרדע, וכדומה. וא"כ ממילא מבואר שאין נ"מ אחד או מאה וכמו שבארנו.
.
(שם שם)
12בהמה בבהמה. ולא בהמה בעוברים ולא עוברים בבהמה, לא עוברים באברים מטדבאמר רגל בהמת חולין זו תהא תמורה על העובר שבמעי בהמת קודש זו, וכגון שהקדיש ולד במעי אמו או שהקדיש בהמה מעוברת היא וולדה, אז אין האבר נתפס בקדושה, והוא הדין איפכא.
ולא אברים בעוברים, לא אברים בשלמים ולא שלמים באברים נאבר או עובר של חולין לא ימירנה בבהמה שלמה של קודש או איפכא, כגון אם אמר בהמת חולין תחת יד או תחת רגל של בהמת קודש זו לא אמר כלום. ועיין בתוס' תמורה כ"ו א' ד"ה האומר משמע מדבריהם דאפילו אם אמר תחת אבר שהנשמה תלויה בו ג"כ הדין כן, ועיין לעיל בפ' ב' בדרשה בערכך נפשות, ויש לדון בזה. –
והנה לכאורה לפי המבואר בסמוך דאין הולד עושה תמורה לא אצטריך לאשמעינן דאין העובר עושה תמורה, דכש"כ הוא מולד, אך י"ל דאצטריך שלא נאמר דעובר ירך אמו הוא והוי כמו גוף הבהמה ועביד תמורה, ולא דמי לאבר שג"כ מחובר בגוף הבהמה ואין עושה תמורה, אך עובר עדיף מיניה דאית ליה חיות בפני עצמו, ולכן קמ"ל דאינו עושה תמורה.
.
(תו"כ)
13והיה הוא ותמורתו. הפסח ששחטו לשם תמורה אינו קדוש, מאי טעמא, דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, זו תמורה ואין אחר תמורה נאזה הובא בגמרא לענין המבואר שם דפסח בשאר ימות השנה קרב שלמים. ויצוייר פסח בשאר ימות השנה כגון שהפריש פסח בערב פסח ונאבד והביא אחר ואח"כ נמצא האבוד ודינו להביא שלמים, ומבואר ענין זה לפנינו בפ' ויקרא (ג' ו'), ופריך אימא שחטו לשם תמורה להוי תמורה למאי הלכתא למלקי עליה [משום לא יחליפנו], אי נמי למיקם עליה בלא ימכר ולא יגאל, ומשני אמר קרא והיה הוא ותמורתו, זו תמורה ואין אחר תמורה, ר"ל זו תמורה ממש שהועמדה כשהיא חולין אצל בהמת קדשים והמיר הוא דהוי תמורה ואין אחר זבח ראשון ששחטו לשם תמורה לא הוי תמורה, וכהאי גונא מביא שם שקלא וטריא ומסקנא לענין כמה דברים. ועיין לקמן פסוק ל"ב לענין מעשר בהמה דכתיב העשירי יהיה קודש דריש זה מעשר ואין אחר מעשר, והבאור הוא כמו שנתבארה דרשה זו.
.
(זבחים ט' א')
14והיה הוא ותמורתו. אין הכהנים ממירין בבכור, דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, היכן קדושה חלה עליו – בבית הבעלים אף תמורה בבית הבעלים נבולפיכך דוקא הבעלים הישראלים ממירין על הבכור כל זמן שהוא ברשותם מדתלה הקדושה ברשותן על עיקר הקרבן, אבל הכהן ממיר רק בבכור שלו ולא בניתן לו מישראל, וע"ע בסוגיא.
.
(תמורה ז' ב')
15והיה הוא ותמורתו. ואפילו במאה נגשאם המיר בבהמה וחזר והמיר בה וחזר והמיר אפילו מאה כולן תמורה ולוקה על כל אחת ואחת, והטעם פשוט משום דכל התמורות תלויות ונתפסות ביסוד הקדושה. ולא דמי למה שמבואר בדרשה הסמוכה שאין התמורה עושה תמורה, דהתם שאני, שהמיר בהבהמה שנעשית תמורה ולא בהראשונה. וטעם הדיוק מלשון הוא ותמורתו נראה משום דכיון דלשון זה מוסב על ואם המר ימיר בהמה בבהמה הו"ל לומר והיה היא ותמורתה בל"נ, ומדאמר ותמורתו משמע תמורת הקדש, וכיון דכולן נתלות בהקדש הראשון ממילא הוי הקדש אף עד מאה כמבואר, ודו"ק.
.
(שם ט' א')
16והיה הוא ותמורתו. אין התמורה עושה תמורה ולא הולד עושה תמורה, דאמר קרא הוא ותמורתו, הוא ולא ולד, ותמורתו ולא תמורת תמורתו נדעיין מש"כ באות הקודם, וטעם הדיוק י"ל מדלא כתיב ותמורותיו כמו דכתיב בפ' ויקרא וחמשיתיו יוסיף, דדרשינן שם שמוסיף חומש על חומש כמבואר לפנינו שם.
.
(שם י"ג א')
17יהיה קדש. לרבות שוגג במזיד, היכי דמי שוגג, ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו, כסבור לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים נהר"ל ואמר הרי זה תמורת שלמים שלי והיה לו שלמים בביתו הרי זה קדוש ולוקה, וכמו כן בהתכוין לומר שור שחור שיצא מביתי יהיה תמורה על בהמת קדשים זו ויצא מפיו לבן ויצא מביתו לבן או שאמר תצא זו ותכנס תחתיה בכולהו קדיש ולוקה, דבכולהו אע"פ שהיה שוגג בדבר עכ"פ בגוף ההמרה מזיד היה, אבל אם היה שוגג בההמרה כגון שהיה סבור שמותר להמיר, אע"פ דקדיש פטור ממלקות, ועיין ברמב"ם ובראב"ד פ"א ה"ב מתמורה.
.
(שם י"ז א')