והפתח הארץ את פיה. תניא, א"ר יהודה בריה דרבי חייא, מיום שפתחה הארץ את פיה וקבלתו לדמו של הבל שוב לא פתחה כבכתבו התוס' שהכונה היא שכל דמים נבלעים בארץ אלא שרשומן ניכר ושל הבל אין רשומן ניכר, ועיין בחא"ג בהרחב באור.
, איתביה חזקיה אחיו, והא כתיב ותפתח הארץ את פיה, אמר ליה, לרעה פתחה, לטובה לא פתחה כגוכתבו התוס' הא דכתיב (פ' בשלח) תבלעמו ארץ – טובת המצרים אינה קרויה טובה, עכ"ל. ויש לכוין דבריהם ע"פ מ"ש מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה [ע' סנהדרין ל"ט ב' ולפנינו פ' בשלח].
. (סנהדרין ל"ז ב')
אשר לקרח. א"ר יוחנן, קרח לא מן הבלועין ולא מן השרופין היה, לא מן הבלועין דכתיב ואת כל האדם אשר לקרח – ולא קרח, ולא מן השרופין דכתיב (פ׳ פינחס) באכול האש את חמשים ומאתים איש, ולא קרח, במתניתא הני, קרח מן השרופין ומן הבלועין, מן הבלועין, דכתיב ותבלע אותם ואת קרח, ומן השרופין דכתיב (פ׳ ל"ה) ואש יצאה מאת ה׳ ותאכל את החמשים ומאתים איש וקרח בהדייהו כדי"ל בדעתיה דר' יוחנן דלכן נותר בחיים מן הבלועין ומן השרופין כדי שיראה בעונשם וישים אל לבו, ומת אח"כ במגפה, ויש מפרשים שעמדה לו בזה זכות בניו שהיו גדולי ישראל, וס"ל ברא מזכה אבא, ודעת המתניתא י"ל ע"פ מ"ד במ"ר כאן למה נעשו בו בקרח שני דינין, בליעה ושריפה, שאלו נשרף ולא נבלע היו הבלועין מתרעמין שהלא הוא הביא עליהן את כל הפורעניות והוא ניצל, וכן אם לא נשרף היו אומרים כזה הנשרפין, ולפי"ז כש"כ הוא דא"א לומר שלא היה משניהם.
. (שם ק"י א׳)