1עד שנת היובל. שלא יכנס בה מהשנה כלום קלגר"ל עד ולא עד בכלל, אלא תיכף בר"ה של יובל שדות יוצאות, ועיין מענין זה לפנינו לעיל פסוק י' אות נ"א.
, נמצאת אומר, שדות וכספים משמיטים כאחד, יובל מוציא בתחלתו והשביעית משמטת בסופה קלדזה יתבאר לפנינו אי"ה בפרשה ראה בפסוק מקץ שבע שנים תעשה שמיטה.
.
(שם)
2ויצא ביובל. תניא, אין שדה אחוזה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר ויצא ביובל ושב לאחוזתו קלהר"ל אין שדה אחוזה נגאלת בגרוע כסף לפי ערך השנים הנשארים עד היובל אלא בזמן שהיובל נוהג, ושלא בשעת היובל כגון משגלו שבט ראובן וגד שבטלו היובלות [כמבואר לעיל בפ' י'] אין הלוקח מחויב להחזיר השדה למוכר בגרוע כסף כמש"כ אלא אם ירצה להחזירה לו בדמים שירצה מחזיר, ואם לאו אין כופין אותו, וה"ה במקדיש שדה אחוזה בזמן שאין היובל נוהג אין נגאלת אלא בשויה, וכפי שיתבאר עוד. וכללו של דבר, בזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי ודין בתי ערי חומה ודין שדה חרמים [פרשה בחקתי] ועוד, ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה, ובזמן שאין היובל נוהג אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדרבנן, ועיין לעיל בפסוק י'.
.
(ערכין כ"ט א')
3ויצא ביובל. אף מן ההקדש קלור"ל אף אם זה הלוקח הקדישה יוצאת מן ההקדש בלא דמים, והטעם פשוט דכיון שצריכה לצאת ביובל לא היה יכול להקדיש דבר שאינו שלו, ועי' במל"מ פ"ד הכ"ו מערכין בענין קרוב לזה.
.
(תו"כ)
4ושב לאחוזתו. אמר רב פפא, מכר טרשין קלזסלעים שאינן ראויין לזריעה.
ולא גאלן חוזרת לבעלים ביובל, מאי טעמא, ושב לאחוזתו אמר רחמנא והאי נמי אחוזה היא, מכר אילנות ולא גאלן אין חוזרות, מ"ט ושב לאחוזתו אמר רחמנא ולא אילנות קלחע"ל בפ' ט"ו בדרשה במספר שני תבואות השייך לענין דרשה זו.
.
(ערכין י"ד ב')
5ושב לאחזתו. תניא, הקונה שדה ביובל א"ר אילא קנה קרקע, אמר ליה ר' אבא בר ממל, א"כ יחפור בה בורות שיחין ומערות, אמר ליה, התורה אמרה ושב לאחוזתו – בעינייהו קלטכפי הנראה מפשטות הענין איצטריכא דרשה זו למ"ד קנין פירות כקנין הגוף, אבל למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף לא איצטריכא כלל דרשה זו, דבלא"ה אסור לחפור בה משום דלא קנה קרקע רק לפירות ולא קנין עולם, ועכ"פ משמע מכאן דאף הקונה גוף הקרקע רק לזמן קצוב הוי כמו קונה שדה לפירות ואסור לחפור בה, וקשה לפי"ז על הרמב"ם פכ"ג הל' ה"ו ממכירה דהקונה שדה לזמן קצוב מותר להלוקח לבנות ולסתור בגוף הקרקע ולחפור בה וכדומה. ויותר קשה מכאן על הה"מ שם שכתב דהרמב"ם למד דין זה [דקונה שדה לזמן קצוב בונה וסותר וכו'], מדין הקונה בזמן היובל שעושה בה כל חפצו וכו' עי"ש, וזו סתירה מפורשת מירושלמי שלפנינו, וצע"ג.
ודברי הרמב"ם אפשר ליישב, דשאני יובל דכתיב ביה ושב לאחוזתו דבעינן שתשוב בעיניה וכמו דדריש כאן, לכן אסור לעשות בהן שנוי עקרי, משא"כ בשארי מכירות גמורות לזמן קצוב הוי המכירה לזמן קצוב כקנין עולם, ואדרבה, י"ל דמקור דינו של הרמב"ם הוא מירושלמי זה דמדפריך א"כ יחפור בה בורות וכו' משמע דפשטות הסברא דהקונה לזמן קצוב מותר לחפור בה, וכדעת הרמב"ם, ולולא היה המיעוט ביובל ושב לאחוזתו בעינייהו היה באמת הדין כן גם ביובל, ולדעתי זה מקור נאמן לדברי הרמב"ם שנתקשו בהם הראב"ד ומפרשים, ועיין במל"מ פי"א ה"א משמיטין שלא העיר כמש"כ, ודו"ק.
.
(ירושלמי גיטין פ"ד ה"ט)
6ושב לאחוזתו. לרבות האשה קמר"ל כל מי שהוא בעל אחוזה באין הבדל בין איש ובין אשה, וע"ל בפסוק י' בדרשה תשובו דרשה כיוצא בזו.
.
(תו"כ)