1והשיב את העדף. תניא, ר' דוסתאי בן יהודה אומר, מכרה לו במנה והשביחה ועמדה על מאתים, מניין שאינו מחשב אלא במנה, ת"ל והשיב את העודף – העודף שבידו, מכרה לו במאתים והכסיפה ועמדה על מה מניין שאין מחשבין אלא במנה, ת"ל והשיב את העודף – העודף שבקרקע, וממאי דלקולא דילמא לחומרא קכזר"ל ממאי דלעולם מייפים כח המוכר ומריעים כח הלוקח ולא איפכא.
, לא ס"ד, דגמר גאולה גאולה מעבד עברי קכחכאן כתיב ומצא כדי גאולתו, ובעבד עברי כתיב בפרשה זו (פ' מ"ח) גאולה תהיה לו, מה התם מייפים לעולם כח העבד כפי שיתבאר שם בדרשה מכסף מקנתו, כן הכא, ועי' מש"כ בדרשה הבאה.
.
(שם שם א')
2לאיש אשר מכר לו. תניא, מכרה לראשון במנה ומכר ראשון לשני במאתים איני מחשב אלא עם הראשון קכטר"ל כפי חשבונו עם הראשון נותן לשני כשבא לגאלה מידו, ואפ"ה אין לשני על הראשון כלום.
שנאמר לאיש אשר מכר לו, מכרה לראשון במאתים ומכר הראשון לשני במה אינו מחשב אלא עם האחרון, שנאמר והשיב את העודף לאיש, לאיש אשר בתוכו קלכך נראה דכן צ"ל, ובברייתא אין הלשון מבורר כ"כ, והבאור הוא דהיה יכול לכתוב לאשר מכר לו, ולכן דריש לאיש מלשון אדנות כמו איש מלחמה, ובלשון חז"ל אישי כהן גדול (יומא י"ח א'), והפירוש לאיש אשר מכר לו, כלומר לאיש שהוא בעל השדה שהוא עכשיו בתוכה, וה"ק קרא, חדא מתרתי סגי, או שיהיה השתא אדון השדה או אשר מכר לו, ודרשינן לקולא למוכר ולא ללוקח כמו שמפרש.
, וממאי דלקולא דילמא לחומרא, לא ס"ד דגמר גאולה גאולה מעבד עברי קלאכמש"כ לעיל אות קכ"ח, יעוי"ש. והנה בגמ' מפורש דדעה זו היא אליבא דרבי, ואף הוא ואף ר' דוסתאי ב"ר יהודה [בדרשה הקודמת] שניהם מציירים אופן הקולא הנחשב למוכר והחומרא ללוקח, ומפרש דנ"מ בין ציור דרבי וציור דר' דוסתאי, דאייקר וזול ואייקר, וכגון שמכרה לו במאתים ומכרה ראשון לשני במנה ונתייקרה ביד השני ועמדה על מאתים, דלרבי דאמר לאיש אשר בתוכה אינו נותן אלא מנה כמו שנתן שני, ולר' דוסתאי נותן מאתים, משום דבין אם נלך בתר עודף ממון או בתר עודף קרקע הלא קיבל מאתים והיא שום מאתים, ולפי הכלל דהלכה כרבי מחבירו קי"ל באופן זה כרבי, וצ"ע ברמב"ם פי"א הט"ז משמיטה שהשמיע נ"מ זו אליבא דרבי. –
ודע דמסוגיא זו הביאו בהגמי"י פ"ה ה"ה משכירות ראיה לדברי הרמב"ם שהמשכיר בית לחבירו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר עד סוף זמנו, ובני ביתו של השוכר השני הם כמספר בני ביתו של השוכר הראשון מותר לו להשכיר ואין המשכיר יכול למחות בו, וטעם הראיה היא, שהרי מוכר בזמן שהיובל נוהג אינו אלא כשכירות עלמא דסופו לחזור ביובל, ובכ"ז מותר לראשון למוכרה לשני כמבואר הכא, וצ"ל דא"א לומר דאיירי כאן שנתן המוכר הראשון לשני רשות למכור, דזה פשיטא שמחשב עם הראשון, דבודאי לא נתן רשות שימכור במאתים שיפסיד הוא, ולא איצטריך לאשמעינן זה, ומדמשמיענו על כרחיך איירי שמכר בלא דעת המוכר הראשון, ותו דאי ס"ד דיכול למחות, א"כ הלא יש לו למוכר הראשון לטעון אי אפשי שתמכור כלל שדה זו, ואז היה ממילא הדבר נכרע לעולם לצד המוכר.
.
(שם שם)
3ושב לאחזתו. בבעל אחוזה דברתי ולא במוכר למוכר קלבר"ל רק אז מותר לו לגאול קודם היובל רק אם ישוב לאחוזתו ולא אם כשרוצה למכרה לאחר ולהרויח.
.
(תו"כ)