ויהי אנשים וגו'. אותם אנשים מי היו, עוסקים במת מצוה היו, שחל שביעי שלהם בערב פסח, שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא אין יכולין לעשות, הא למחר יכולין לעשות דואע"פ דחזו לאורתא, ופירש"י וז"ל, לאו מת מצוה דוקא קאמר דאפילו מתיהן נמי מת מצוה קרי להו דמצוה להתעסק בהם, כגון האמורים בפרשת כהנים (ר"פ אמור) שהכהן מטמא לו, עכ"ל. ולכאורה כל דבריו אלה אך למותר הם, ומי הכריחו לזה, ומה איכפת לן אם באמת טמאי מת מצוה ממש היו, דהיינו מת שאין לו קוברין.
אך יתבארו בהכרח ע"פ המבואר בסוגיא כאן דרצה הגמרא ללמוד דעוסק במצוה קלה פטור מן המצוה החמורה, ור"ל שהרי נטמאו במתיהן שבעה ימים לפני הפסח ואע"פ שטומאה זו תעכב על ידם אכילת הפסח, אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני החמורה העתידה לבא, ולפי"ז אי ס"ד דטמאי מת מצוה שבכאן הוו טמאי מת מצוה ממש, היינו מת שאין לו קוברים, א"כ מאי ראיה מכאן דעוסק במצוה קלה פטור ממצוה חמורה, והרי מת מצוה שאני, שדוחה את כל המצות, ואפילו כהן גדול ונזיר ופסח ומילה, כמבואר לעיל לפנינו בפ' נשא (ו' ז'), אלא ע"כ דבטומאת קרובים איירי. –
אלא בכלל אינו מבואר טעם שאלת הגמרא אותן אנשים מי היו, מה איכפת לן מי היו, והלא מכיון שנטמאו למתים, יהיו מי שיהיו, דינם שוה לעשות הפסח, ויותר קשה דבר השקלא וטריא בגמרא, חד אמר דנושאי ארונו של יוסף היו וחד אמר מישאל ואלצפן היו שנתעסקו בנדב ואביהוא, וחד אמר טמאי מת מצוה היו, ומה טיבה של חקירה זו.
וי"ל ע"פ מש"כ רש"י ר"פ תשא [הובא בנמוקי רמב"ן שם] דבין שני מניני הפקודים מאחד בתשרי ומאחד באייר לא מת איש, והרמב"ן תמה הרבה על זה, דהכתיב מפורש ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ולפי"ז י"ל לדעת רש"י מדוייק שאלת הגמרא אותם אנשים מי היו אחרי שלא היו מתים אז בישראל, ומשני דנושאי ארונו של יוסף היו או אלה שנתעסקו בנדב ואביהוא, כמבואר.
והנה כפי שכתבנו ילפינן מכאן דעוסק במצוה אחת פטור ממצוה אחרת, וכפי הראיה מכאן מוכח דאפילו אם רק עוסק במצוה קלה פטור בכ"ז גם ממצוה חמורה וכמש"כ רש"י כמו שהבאנו, וכתב הר"ן בפ"ק דקדושין דאפילו אפשר להמצוה שעוסק בה להעשות ע"י אחרים ג"כ פטור, ובסוגיא שלפנינו כתב הר"ן דאם אפשר לקיים שניהם לא נפטר, וזה דלא כדעת התוס' בב"ק נ"ו ב' שכתבו להיפך, והכריחו כן, דאל"ה אטו מי שתפילין בזרועו וציצית בבגדו יפטר מן המצות, עיי"ש.
אבל באמת י"ל דאין זה פירכא, דבודאי מי שיש לו מצוה בגופו ועתו פנויה ממנה, כגון מי שלבוש תפילין, או ציצית, או מי שהוא שומר אבידה, בודאי אז אינו פטור ממצוה אחרת הבאה לידו, ורק אז פטור כשעוסק ממש בהמצוה, כגון בשעה שמניתח תפילין ובאבידה בשעה ששוטחה לצורכה או משקה ומאכיל בהמת אבידה וכדומה, וכן משמע הלשון העוסק במצוה, בשעה שעוסק בה ממש, ודו"ק. .
(סוכה כ"ה ב׳)
אך יתבארו בהכרח ע"פ המבואר בסוגיא כאן דרצה הגמרא ללמוד דעוסק במצוה קלה פטור מן המצוה החמורה, ור"ל שהרי נטמאו במתיהן שבעה ימים לפני הפסח ואע"פ שטומאה זו תעכב על ידם אכילת הפסח, אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני החמורה העתידה לבא, ולפי"ז אי ס"ד דטמאי מת מצוה שבכאן הוו טמאי מת מצוה ממש, היינו מת שאין לו קוברים, א"כ מאי ראיה מכאן דעוסק במצוה קלה פטור ממצוה חמורה, והרי מת מצוה שאני, שדוחה את כל המצות, ואפילו כהן גדול ונזיר ופסח ומילה, כמבואר לעיל לפנינו בפ' נשא (ו' ז'), אלא ע"כ דבטומאת קרובים איירי. –
אלא בכלל אינו מבואר טעם שאלת הגמרא אותן אנשים מי היו, מה איכפת לן מי היו, והלא מכיון שנטמאו למתים, יהיו מי שיהיו, דינם שוה לעשות הפסח, ויותר קשה דבר השקלא וטריא בגמרא, חד אמר דנושאי ארונו של יוסף היו וחד אמר מישאל ואלצפן היו שנתעסקו בנדב ואביהוא, וחד אמר טמאי מת מצוה היו, ומה טיבה של חקירה זו.
וי"ל ע"פ מש"כ רש"י ר"פ תשא [הובא בנמוקי רמב"ן שם] דבין שני מניני הפקודים מאחד בתשרי ומאחד באייר לא מת איש, והרמב"ן תמה הרבה על זה, דהכתיב מפורש ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ולפי"ז י"ל לדעת רש"י מדוייק שאלת הגמרא אותם אנשים מי היו אחרי שלא היו מתים אז בישראל, ומשני דנושאי ארונו של יוסף היו או אלה שנתעסקו בנדב ואביהוא, כמבואר.
והנה כפי שכתבנו ילפינן מכאן דעוסק במצוה אחת פטור ממצוה אחרת, וכפי הראיה מכאן מוכח דאפילו אם רק עוסק במצוה קלה פטור בכ"ז גם ממצוה חמורה וכמש"כ רש"י כמו שהבאנו, וכתב הר"ן בפ"ק דקדושין דאפילו אפשר להמצוה שעוסק בה להעשות ע"י אחרים ג"כ פטור, ובסוגיא שלפנינו כתב הר"ן דאם אפשר לקיים שניהם לא נפטר, וזה דלא כדעת התוס' בב"ק נ"ו ב' שכתבו להיפך, והכריחו כן, דאל"ה אטו מי שתפילין בזרועו וציצית בבגדו יפטר מן המצות, עיי"ש.
אבל באמת י"ל דאין זה פירכא, דבודאי מי שיש לו מצוה בגופו ועתו פנויה ממנה, כגון מי שלבוש תפילין, או ציצית, או מי שהוא שומר אבידה, בודאי אז אינו פטור ממצוה אחרת הבאה לידו, ורק אז פטור כשעוסק ממש בהמצוה, כגון בשעה שמניתח תפילין ובאבידה בשעה ששוטחה לצורכה או משקה ומאכיל בהמת אבידה וכדומה, וכן משמע הלשון העוסק במצוה, בשעה שעוסק בה ממש, ודו"ק. .
(סוכה כ"ה ב׳)