1איש איש וגו׳. תניא, איש איש כי יהיה טמא לנפש ועשה פסח לה' בחודש השני, איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני אלא עבדי בטומאה הע' בתוס' בסוגיא כאן ע"א שהעירו ל"ל דרשה זו אחרי דדרשינן מן במועדו אפילו בטומאה, כמש"כ לעיל פ' ב', ובצל"ח ע"ז א' סובב הדרשה במועדו ואפילו בטומאה לכונה אחרת דלא קאי כלל אפסח רק אתמיד, יעו"ש, והדוחק מבואר לכל מעיין, אבל האמת הוא כדאיתא בירושלמי פסחים פ"ז ה"ד דיש חכמים דדייקו לשון במועדו דמרבה אפילו בטומאה, ויש חכמים דלא משמע להו לשון במועדו לענין רבוי זה ולכן ידקדקו אחר דרשות אחרות, יעו"ש. ועיין מש"כ בפ' פינחס (כ"ח ב').
.
(פסחים ס"ו ב׳)
2איש איש וגו'. תניא, הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין נדון כרוב, דאמר קרא איש איש כי יהיה טמא לנפש ועשה פסח לה' בחודש השני, איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני וופלגא נהי דרובה לא מיקרי מיהו מכלל יחידין נפקי להו ולא מדחי. ומיהו בהא לא דמי עשית מחצה על מחצה כעשית רוב, דברוב הקהל טמאים אז עושים גם מקצת הטהורים בטומאה, היינו שאוכלים אותו בטומאה, משא"כ במחצה על מחצה עושים מחצה הטהורים בטהרה, וצ"ל לפי"ז דהלשון כרוב לאו דוקא הוא לכל דבר.
.
(חולין כ"ט א׳)
3כי יהיה טמא לנפש. אמר רב יהודה אמר רב, אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש, מי לא עסקינן שחל שביעי שלו בערב הפסח ואמר רחמנא דלדחי זר"ל כעין טומאת שרץ דהיינו טמא טומאת ערב כמו טמא מת בשביעי שלו.
.
(פסחים צ׳ ב׳)
4כי יהיה טמא לנפש. תניא, יכול לא יהיו עושין פסח שני אלא טמא לנפש ושהיה בדרך רחוקה, זבין ומצורעין ובועלי נדות מניין, ת"ל איש איש כי יהיה טמא חובפסחים ס"ז א' שקלו וטרו לפי זה למה כתיב לנפש דמשמע רק טומאת מת, יעו"ש. אבל בספרי תרצו בפשיטות דמפני שהיתה השאלה על טמא לנפש השיב על דבר ששאל, אבל באמת כל טומאה במשמע.
.
(שם צ"ג א׳)
5טמא לנפש. תניא, הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין ומצורעין נדות ויולדות, מאי טעמא, גלי רחמנא טמא לנפש טר"ל דגלי רחמנא רק בטומאה שאינה יוצאה מגופו, דגבי טמא לנפש כתיב איש, ודרשינן מיניה איש נדחה ואין צבור נדחין כמבואר למעלה, וכיון שבא בטומאה הרי זה נאכל בטומאתו, שמתחילתו לא בא אלא לאכילה, אבל טומאת זבות ודכותיה טומאות היוצאות מן הגוף כדקיימו קיימו בלא מיעוט, וא"כ גם צבור נדחין. ובמשנה פסחים צ"ה ב' חסר המלה מצורעין וכאן נעתקה המשנה במלוי ענין זה, ואמנם י"ל שגם הלשון בפסחים מדוייק, יען כי מצורעים בלא"ה אי אפשר להו שיאכלו מן הפסח, שהרי הפסח נאכל בפנים ומצורעים אסורים לכנס לשם.
.
(בכורות ל"ג א׳)
6טמא לנפש וגו׳. תניא, הרי ששגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני, א"כ למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה, שאלו פטורין מכרת ואלו חייבין כרת יר"ל דהו"ל לכתוב איש אשר לא יכול לעשות את הפסח ראשון יעשה את השני והיה הכל בכלל, אלא אשמעינן שטמא ושהיה בדרך רחוקה שלא עשו את השני במזיד פטורים מכרת מפני שהכתוב פטרן מראשון, אבל שאר אנוסים חייבין, מפני שלא הקריבו קרבן ה' במועדו, ועיין בפיהמ"ש להרמב"ם ובצל"ח כאן.
.
(פסחים צ"ב א׳)
7טמא לנפש וגו׳. אין לי אלא טמא לנפש, אנוסים או שוגגים מניין, תנא ר' ישמעאל, לא טמא לנפש כהרי דרך רחוקה ולא דרך רחוקה כהרי טמא נפש, הצד השוה שבהן, שאם לא עשה את הראשון יעשה את השני, אף אני ארבה אנוסים או שוגגים שלא עשו את הראשון יעשו את השני יאועיין בדרשה הקודמת ומש"כ שם.
.
(ירושלמי פסחים פ"ט ה"א)
8או בדרך רחוקה. תניא, אמר רבי עקיבא, נאמר טמא ונאמר דרך רחוקה, מה טמא שסיפק בידו לעשות ואינו עושה אף דרך רחוקה נמי שסיפק בידו לעשות אינו עושה, מכאן למי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו לא הורצה יבנ"ל דר"ל מה טמא שסיפק בידו לעשות ע"י שליח ובכ"ז אינו עושה כפי שיתבאר בפסוק הסמוך, אף דרך רחוקה נמי שהיה אפשר לו לעשות ע"י שליח לשחוט ולזרוק עליו בכ"ז אינו עושה אלא נדחה לפסח שני, ומוכח דמי ששחטו וזרקו עליו לא הורצה.
.
(פסחים צ"ב ב')
9בדרך רחוקה. איזו היא דרך רחוקה, מן המודיעים ולחוץ וכמידתה לכל רוח יגמודיעים היא עיר הרחוקה מירושלים ט"ו מיל, דכך שיעור מהלך אדם בינוני מנץ החמה עד זמן שחיטת הפסח בין הערביים, ודעת חד מ"ד דאפילו אם רחוק רק מאיסקופת העזרה ולחוץ נקרא רחוק, ודריש כן מניקוד הה' שבמלת רחוקה לומר לא מפני שרחוקה ודאי, אלא מאיסקופת העזרה ולחוץ [ובירושלמי פסחים פ"ט ה"ב הלשון ה' שברחוקה נקוד, איש רחוק ואין דרך רחוקה], אבל לא קיי"ל כן.
ועיין ברמב"ם פ"ה ה"ט מק"פ וז"ל, מי שהיה בינו ובין ירושלים יום י"ד עם עליית השמש ט"ו מיל או יותר, הרי זה דרך רחוקה, עכ"ל, והטעם הוא מפני שאינו יכול לבא כשיגיע זמן שחיטה. והנה מש"כ עם עליית השמש הוא דבר חדש לכאורה, ולא שמענו כזה מרש"י ותוס' ושאר מפרשים, ורגילים אנו לפרש שצריך שיהיה בשעת התחלת זמן שחיטה, שהוא חצות היום חוץ למודיעים, אמנם אם בשעת שחיטה היה לפנים מן המודיעים לא מקרי דרך רחוקה, ולא שכל שהיה בשעת נץ החמה חוץ למודיעים מקרי זה דרך רחוקה כפי' הרמב"ם, ולכאורה מי דחקו לפרש כן.
ונראה בדעתו ע"פ מה דאמרינן בפסחים ה' א' לענין השעות שצריך לבער החמץ בער"פ משום לא תשחט על חמץ דם זבחי שפירושו לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים, פריך הגמרא ואימא כל חד וחד כי שחיט [ר"ל כל אחד יבער סמוך לשחיטתו], ומשני זמן שחיטה אמר רחמנא, ופירש"י לא חלקה התורה לישראל לזה זמנו שלו ולזה זמנו שלו, והואיל וקבע לו זמן ואיסורו שוה בכל, לכולם זמן אחד קבע, עכ"ל. ולפי"ז אי אפשר לפרש בענין שלפנינו כפירש"י ותוס', משום דמה בכך שיוכל לבא באמצע זמן שחיטה, אחרי כי זמן שחיטה לאו בדידיה תלוי רק בזמן שקבעה התורה לכל ישראל, ולכן פירש דבעינן שיהיה בינו ובין ירושלים ט"ו מיל עם עליית השמש, ודו"ק.
.
(שם צ"ג ב׳)