ואם נקבה תלד. תלד – לרבות טומטום ואנדרוגינוס לזדכיון דכתיב למעלה וילדה זכר וטמאה שבעת ימים היה די לכתוב כאן ואם נקבה היא וטמאה שבעים, ול"ל דכתיב עוד תלד, אלא בא לרמז שאין הדבר תלוי אלא בלידה אף שאין הדבר מבורר מה ילדה אם זכר אם נקבה היינו טומטום ואנדרוגינוס, אבל אם היה אומר ואם נקבה היא היה במשמע דהקפיד הכתוב על הידיעה ודאית שנקבה היא.
. (נדה מ' א')
וטמאה שבעים. שבעים כתיב, ונימא אהני קרא ואהני מסורת ותבעי למיתב ארבעין ותרין לחדהיינו החצי מן ע' שהוא לפי המסורה שבעים (חסר ו') והחצי מן י"ד שהוא לפי הקריאה שבועים, כדי לצאת מובן המקרא והמסורה.
שאני התם דכתיב כנדתה לטר"ל כשיעור נדתה יש לך להוסיף, דלשון כנדתה מורה שבהמספר שבועים לא יחד הכתוב למנין ימים אלא למנין שבועות, שהנדה שבוע אחד והיולדת שני שבועות, ואם אתה אומר שבעים הרי הפלגת הרבה מתורת נדה, משא"כ בקריאת שבועים קרבת לתורת נדה.
. (זבחים ל"ח א')
כנדתה. כנדתה ולא כזיבתה, מכלל דזיבתה טהור ואיזו זו – זו קישוי בימי זיבה מר"ל שאם קשתה ללדת בימי זיבה [הם הי"א יום שאחר נדה, כפי שיתבאר אי"ה ס"פ מצורע, ט"ו כ"ה], ומחמת הקישוי ראתה דם אין לה דין טומאת זבה, אלא דם טוהר הוא [כפי שיתבאר שם], אבל אם בימי נדה קשתה טמאה נדה, ואי אפשר לומר להיפך דבימי נדה טהורה ובימי זיבה טמאה, דא"כ איך ידמה טומאת הלידה לטומאת נדה כיון שאז גם נדתה טהורה. וע"ע בפ' הסמוך בדרשה תשב.
. (נדה ל"ו ב')
תשב. ת"ר, תשב – לרבות המקשה בתוך שמונים של נקבה שכל דמיה שהיא רואה טהורין עד שיצא הולד מאמשכחת לה קישוי בתוך שמונים כגון שנתעברה אחר י"ד ימי טומאה והפילה או שנשתהה ולד אחר חבירו ב' חדשים וחצי, אחד נגמרה צורתו באמצע שביעי ואחד לסוף תשיעי, כמעשה בני ר' חייא בנדה כ"ז א', אבל משיצא הולד דאז טמאה לידה אפילו בלא ראית דם, ונסמך על הדרשה שבפ' הקודם כנדתה ולא כזיבתה, יעו"ש. וטעם הדיוק מלשון תשב י"ל מדלא כתיב תהיה כדכתיב (בפ' מצורע) תהיה בנדתה, ופעל תשב בעלמא מורה על היפך העמידה, וכאן דלא שייך כן, דריש דלכן כתיב תשב להורות דכמו שהיושב הוא נח על מקומו, כן תהיה היא במצב אחד ולא תשתנה ממה שהיתה בשעת הלידה, שאפילו אם קשתה בתוך ימי זיבה טהורה, והיינו שעומדת בטהרתה, וגם על הלשון תשב שבפסוק הקודם איתא בתו"כ דרשה מעין זו שלפנינו.
. (שם ל"ח ב')