ושלשים יום. יכול שלשים בין רצופים בין מפוזרים ת"ל יום, מה יום כולו רצוף אף שלשים כולם רצופים כטעיין לעיל בפ' ב' בדרשה וטמאה שבעת ימים דרשה כהאי גונא, ומש"כ שם.
.
(כריתות י' א')
(כריתות י' א')
קריאה במקור
תורה תמימה על התורה · ויקרא · פרק 12 · פסקה 4
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
ושלשים יום ושלשת ימים. מה ת"ל, שיכול אם נקבה שימי טומאתה מרובים ימי טהרתה מרובים אינו דין שזכר שימי טומאתו מעטים יהיו ימי טהרתו מרובים ת"ל ושלשים יום ושלשת ימים לכונת הקושיא מה ת"ל ושלשים יום ושלשת ימים דהא ממילא הוי ידעינן דכשם דימי טומאה לזכר הוא החצי מימי הטומאה לנקבה כ"ה ג"כ בימי טהרה, ולכן קאמר דאי לא הוי כתיב לא הוה ידעינן זה והוה אמרינן אם נקבה שימי טומאתה מרובים כו' קמ"ל.
.
(תו"כ)
(תו"כ)
בכל קודש. לרבות התרומה לאשאסורה בה כל ימי טוהר, ועוד יתבאר מזה לקמן פסוק ח' בדרשה וטהרה.
.
(יבמות ע"ה א')
(יבמות ע"ה א')
לא תגע. אין זו אלא אזהרה לאוכל, או אינו אלא לנוגע, ת"ל ואל המקדש לא תבא, מקיש קודש למקדש, מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה לבר"ל כרת, דטמא הבא למקדש חייב כרת כדכתיב בפ' חקת ונכרתה וגו' כי את מקדש ה' טמא.
אף קודש דבר שיש בו נטילת נשמה לגדהיינו אכילה בטומאה שהוא גבי קודש בכרת, אבל בנגיעה ליכא כרת.
, והא דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה – הכי קאמר, נגיעה באכילה לדדמה שאסור לאכול אסור ליגע.
.
(שם שם)
(שם שם)
ואל המקדש לא תבא. תניא, טמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור, שנאמר ואל המקדש לא תבא, דרך ביאה אסרה תורה להוכתבו התוס' אבל משום גג לא מחייב, דגג ההיכל לא נתקדש, ואע"פ דבפסחים פ"ה ב' מבואר דעליות ההיכל נתקדשו, צ"ל דרק עליות אבל גג לא. –
ודע דמש"כ האחרונים דאשה נדה לא תבא לביהכ"נ משום דבתי כנסיות שלנו הם במקום מקדש מעט וכתיב ואל המקדש לא תבא [ע' באו"ח סי' פ"ח] צ"ע, שהרי לפי"ז לעולם תהיה אסורה לכנס, דהא כיון שילדה פעם אחת הרי היא מחוסרת כפרה, ופסוק זה הלא איירי גם לאחר שנטהרה רק לא הביאה כפרתה, וגם קשה האיך אנשים טמאים באים לביהכנ"ס. לכן נראה עיקר כמש"כ בס' הפרדס לרש"י הלכות נדה דמותרת לבא בכל זמן, והדמיון בתי כנסיות למקדש הוא רק ע"ד הדרש והמוסר, אבל לא לענין עקרי דינים, ויש להביא כמה ראיות לזה, ואכ"מ. .
(שבועות י"ז ב')
ודע דמש"כ האחרונים דאשה נדה לא תבא לביהכ"נ משום דבתי כנסיות שלנו הם במקום מקדש מעט וכתיב ואל המקדש לא תבא [ע' באו"ח סי' פ"ח] צ"ע, שהרי לפי"ז לעולם תהיה אסורה לכנס, דהא כיון שילדה פעם אחת הרי היא מחוסרת כפרה, ופסוק זה הלא איירי גם לאחר שנטהרה רק לא הביאה כפרתה, וגם קשה האיך אנשים טמאים באים לביהכנ"ס. לכן נראה עיקר כמש"כ בס' הפרדס לרש"י הלכות נדה דמותרת לבא בכל זמן, והדמיון בתי כנסיות למקדש הוא רק ע"ד הדרש והמוסר, אבל לא לענין עקרי דינים, ויש להביא כמה ראיות לזה, ואכ"מ. .
(שבועות י"ז ב')
ואל המקדש לא תבא. אמר עולא אמר ריש לקיש, טמא שהכניס ידו לפנים לוקה, שנאמר בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא, מקיש ביאה לנגיעה, מה נגיעה במקצת שמה כניעה, אף ביאה במקצת שמה ביאה לוומסיק בגמרא דלענין טמא שנגע בקודש נאמרה דרשה זו, ופירש"י לא יליף ר"ל מהאי קרא אלא לטמא שנגע בקודש ולא איירי בביאת מקדש כלל, עכ"ל. והרמב"ם בפ"ג הי"ח מביאת מקדש פסק דעל ביאה במקצת אין לוקין רק מכת מרדות מדרבנן, וכנראה פסק כן דכיון דפלוגתא היא אין לנו לחייבו מלקות מן התורה, אבל הראב"ד שם פסק דביאה במקצת שמה ביאה וחייב מלקות מן התורה, ומפרש הסוגיא באופן אחר כמבואר בכ"מ שם. וקשה עלי לכלכל פירושו בגמרא ברחבה, לבד מה שנראה מכמה סוגיות בש"ס מסתמא דגמרא דקיי"ל ביאה במקצת לא שמה ביאה, כמו בנזיר מ"ג א' על הפ' על כל נפשות מת לא יבא אמרו בגמרא שאם הכניס ידו משום טומאה איכא ומשום ביאה ליכא, וכן בזבחים כ"ו א' על הפ' דפ' אחרי והביאום לה' עד שיביאו כולה לפנים, ושם על הפסוק דפ' תשא בבואם אל אהל מועד עד שיבא כולו לאה"מ, ובתו"כ פ' מצורע בפ' והבא אל הבית (י"ד מ"ו) אמרו כשיכנס ראשו ורובו, ועוד הרבה כהנה, ומבואר מכל אלה דסתמא דגמרא ס"ל דביאה במקצת לא שמה ביאה וכדעת הרמב"ם שהבאנו, ודו"ק. וע"ע מש"כ בזה בפ' מצורע שם.
.
(זבחים ל"ב ב')
(זבחים ל"ב ב')
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Torah Temimah, Vilna, 1904
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001750892
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 6 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: ef2a187d3f6f8fbdd296dd78780af6dcee0a1337cd7fd6f3d39c05feebe95aad