ושננתם. אמר רב ספרא משום רבי יהושע בן חנניא, מאי דכתיב ושננתם אל תקרא ושננתם אלא ושלשתם, לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בגמרא כטפירש"י דמדייק מדלא כתיב ושניתם, עכ"ל. אבל לא פירש באיזה אופן דריש מלשנן ושננתם – ושלשתם. ואפשר לפרש משום דאי אפשר לומר דהוא במובן הֵשָׁנוֹת עוד פעם, אחרי דלא הזכיר עד כה הלמוד בפה כ"א בלב, והיה צ"ל על לבבך ודברת בם, וגם היה צ"ל ושניתם לבניך. ואי אפשר לומר ג"כ דהוא במובן למוד וגמרא, דהיה לו לומר ג"כ ושניתם את בניך כמו ולמדתם את בניכם ועל כרחנו הפירוש: שנון וחדוד שיהו דברי התורה הנתנים לבניך מחודדים ושנונים בפיהם, וכ"ז הוא רק ע"י למוד המקרא עם המשנה והגמרא, שאז יהיה באור הכתוב מבורר מאד. וזהו שאמר אל תקרי ושננתם כלומר אי אתה יכול לבוא לידי הוראת המלה הזאת במלא מובנה אלא עפ"י הלמוד המשולש, ולכן כשאתה מוסר דברי תורה לבניך יהיו מחודדים מקודם ע"י למוד כזה בפיך אתה. ואולי מ"ש "שנותיו" (לפי המסקנא בגמ') אין הכונה שני חיי האדם כ"א במובן למוד (ושנות הוא שה"פ משרש שנה בלשון רבנן הבא לענין למוד), והכונה ישלש אדם שנותיו היינו למודיו.
וכתבו התוס' בשם ר"ת דאנו סומכין בקיום דין דרשה זו על מ"ד בסנהדרין כ"ד א' מאי בבל, שבלולה במקרא במשנה ובגמרא דתלמוד בבלי בלול מכולם, עכ"ל, וכפי הנראה מדבריהם הבינו מ"ש בגמ' מאי בבל – מאי תלמוד בבלי, אך לפי"ז קשה, דמשמע שלמעליותא לתלמוד בבלי אמרו זה, והלא מכל ענין הסוגיא שם מבואר שדברו בגנות הלומדים הבבלים, כמו שאמרו שם שת"ח שבבבל נקראים חובלים שמחבלים זל"ז בהלכה, וכן אמר ר' ירמיה שם עה"פ במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל, ואין חידוש בזה שגינו תלמוד הבבליים ולומדיהם, מפני שהאומרים האלה היו בני א"י ותן מקום על יושביו, וכמ"ש בפסחים ל"ד ב' משום דיתביתו בארעא דחשוכא [בבל] אמריתו שמעתתא דחשוכא, וכ"א בכתובות ע"ה א' וסנהדרין ק"ט א', ובכ"מ.
ותו קשה לפי' התוס' דהפי' מאי בבל קאי על תלמוד בבלי, כי האם רק ש"ס בבלי בלול במקרא ובמשנה ובגמרא, והלא גם ש"ס ירושלמי כמו כן ברוח אחד ובסגנון אחד כמעט הולך כמו ש"ס בבלי ובלול ג"כ במקרא ובמשנה ובגמרא.
ולולא דברי התוס' היה אפשר לפרש דכונת הגמ' כאן אינו על גוף התלמוד ולשבח אלא אסדר למודי הבבליים והלומדים דשם, שאין הענינים מסודרים אצלם מי שראוי למקרא לבד ומי למשנה ומי לגמרא, אלא כל תלמודם בלול מכל ואין מסודר לכ"א, ויהיה לפי"ז השאלה והתשובה ברוח אחד עם יתר המאמרים שם המדברים בגנות הבבליים וערך למודם. –
ולפי זה הנה לכאורה נשאר הענין אינו מבואר על מה אנו סומכין בקיום דין זה לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא וכו', ולבד זה קשה על דברי ר"ת שאומר שיוצאין בכולם בתלמוד בבלי, והלא מגוף המאמר לא מבואר כן, שאמרו שישלש במקרא ובמשנה ובגמ' ש"מ שבגמ' לבד אין יוצאין, ועי' מש"כ בריש האות.
אך אמנם לדעתי כונה. אחרת בדברי ר"ת מה שאמר ואנו יוצאין דין זה בתלמוד בבלי, והוא כמש"כ הרמב"ם בפ"א הי"ב מת"ת בענין זה וז"ל, במה דברים אמורים שחייב לשלש למודו בתחלת למודו של אדם, אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לו ללמוד תורה שבכתב יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב לבו, עכ"ל. ולפי"ז י"ל דגם כונת ר"ת במה שאמר ואנו יוצאין וכו', כן היא, כלומר, אנו הגדולים יוצאין דין זה בתלמוד בבלי, [והוא הדין בתלמוד ירושלמי, אלא שדבר בהוה, שרוב למודם היה בתלמוד בבלי, וגם שלתלמוד בבלי יש בענין זה סמך כלשון נופל על לשון מהאגדה מאי בבל וכו'], ויתכן שאמר כן ר"ת לבני ישיבתו או כתב כן לאדם גדול, וכיון במלת "אנו" על הגדולים שכבר הרבו בנעוריהם מקרא ומשנה.
ועיין בלח"מ על הרמב"ם שם שהפריד דעת הרמב"ם ור"ת לשתי דעות ועשה מחלוקת ביניהם, ולפי דברינו הנה דבריהם מתאימים כתאמי צביה, ודו"ק. –
והנה ביו"ד סי' רמ"ו ס"ד ברמ"א ובש"ך בנו יסוד על דברי ר"ת דאין עתה חיוב ללמוד מקרא אחרי דאנו לומדים תלמוד בבלי וכו', וידוע מה שטענו האחרונים והרבו דברים בזה, אבל לפי מה שבארנו לא כיון כלל ר"ת לכל ישראל מנעוריהם ומילדותם כן אלא רק לגדולים שכבר קראו ושנאו הרבה בילדותם וכדברי הרמב"ם, אשר לזה גם הסברא והדעת נוטה, ועיין בזה. .
(קדושין ל' א')
וכתבו התוס' בשם ר"ת דאנו סומכין בקיום דין דרשה זו על מ"ד בסנהדרין כ"ד א' מאי בבל, שבלולה במקרא במשנה ובגמרא דתלמוד בבלי בלול מכולם, עכ"ל, וכפי הנראה מדבריהם הבינו מ"ש בגמ' מאי בבל – מאי תלמוד בבלי, אך לפי"ז קשה, דמשמע שלמעליותא לתלמוד בבלי אמרו זה, והלא מכל ענין הסוגיא שם מבואר שדברו בגנות הלומדים הבבלים, כמו שאמרו שם שת"ח שבבבל נקראים חובלים שמחבלים זל"ז בהלכה, וכן אמר ר' ירמיה שם עה"פ במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל, ואין חידוש בזה שגינו תלמוד הבבליים ולומדיהם, מפני שהאומרים האלה היו בני א"י ותן מקום על יושביו, וכמ"ש בפסחים ל"ד ב' משום דיתביתו בארעא דחשוכא [בבל] אמריתו שמעתתא דחשוכא, וכ"א בכתובות ע"ה א' וסנהדרין ק"ט א', ובכ"מ.
ותו קשה לפי' התוס' דהפי' מאי בבל קאי על תלמוד בבלי, כי האם רק ש"ס בבלי בלול במקרא ובמשנה ובגמרא, והלא גם ש"ס ירושלמי כמו כן ברוח אחד ובסגנון אחד כמעט הולך כמו ש"ס בבלי ובלול ג"כ במקרא ובמשנה ובגמרא.
ולולא דברי התוס' היה אפשר לפרש דכונת הגמ' כאן אינו על גוף התלמוד ולשבח אלא אסדר למודי הבבליים והלומדים דשם, שאין הענינים מסודרים אצלם מי שראוי למקרא לבד ומי למשנה ומי לגמרא, אלא כל תלמודם בלול מכל ואין מסודר לכ"א, ויהיה לפי"ז השאלה והתשובה ברוח אחד עם יתר המאמרים שם המדברים בגנות הבבליים וערך למודם. –
ולפי זה הנה לכאורה נשאר הענין אינו מבואר על מה אנו סומכין בקיום דין זה לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא וכו', ולבד זה קשה על דברי ר"ת שאומר שיוצאין בכולם בתלמוד בבלי, והלא מגוף המאמר לא מבואר כן, שאמרו שישלש במקרא ובמשנה ובגמ' ש"מ שבגמ' לבד אין יוצאין, ועי' מש"כ בריש האות.
אך אמנם לדעתי כונה. אחרת בדברי ר"ת מה שאמר ואנו יוצאין דין זה בתלמוד בבלי, והוא כמש"כ הרמב"ם בפ"א הי"ב מת"ת בענין זה וז"ל, במה דברים אמורים שחייב לשלש למודו בתחלת למודו של אדם, אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לו ללמוד תורה שבכתב יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב לבו, עכ"ל. ולפי"ז י"ל דגם כונת ר"ת במה שאמר ואנו יוצאין וכו', כן היא, כלומר, אנו הגדולים יוצאין דין זה בתלמוד בבלי, [והוא הדין בתלמוד ירושלמי, אלא שדבר בהוה, שרוב למודם היה בתלמוד בבלי, וגם שלתלמוד בבלי יש בענין זה סמך כלשון נופל על לשון מהאגדה מאי בבל וכו'], ויתכן שאמר כן ר"ת לבני ישיבתו או כתב כן לאדם גדול, וכיון במלת "אנו" על הגדולים שכבר הרבו בנעוריהם מקרא ומשנה.
ועיין בלח"מ על הרמב"ם שם שהפריד דעת הרמב"ם ור"ת לשתי דעות ועשה מחלוקת ביניהם, ולפי דברינו הנה דבריהם מתאימים כתאמי צביה, ודו"ק. –
והנה ביו"ד סי' רמ"ו ס"ד ברמ"א ובש"ך בנו יסוד על דברי ר"ת דאין עתה חיוב ללמוד מקרא אחרי דאנו לומדים תלמוד בבלי וכו', וידוע מה שטענו האחרונים והרבו דברים בזה, אבל לפי מה שבארנו לא כיון כלל ר"ת לכל ישראל מנעוריהם ומילדותם כן אלא רק לגדולים שכבר קראו ושנאו הרבה בילדותם וכדברי הרמב"ם, אשר לזה גם הסברא והדעת נוטה, ועיין בזה. .
(קדושין ל' א')