והיו. ת"ר, והיו [בהווייתם יהיו] שלא יקרא למפרע כהר"ל שלא יקדים פסוק המאוחר ותיבה המאוחרת דכן משמע הלשון והיו בהווייתן יהיו, כמו שהן סדורין בתורה, ואם הקדים לא יצא, והוא הדין דאין להקדים פרשה לחבירתה, ומיהו בזה אם הקדים יצא, יען שבלא"ה אינן סדורות מאנשי כנה"ג כמו שהן סדורות בתורה, שהרי פ' ויאמר סדרו אחרונה והיא בתורה מוקדמת ועיין בתר"י. . (שם י"ג א')
והיו. תניא, והיו בהווייתם יהיו, מכאן שתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית כור"ל שלא ישתנו מצורתם ולשונם, והוא כתב ולשון הקודש, ונקרא אשורית ע"ש שהוא מאושר בכתיבות, והוא הכתב שהיה על הלחות, ועיין בסנהדרין כ"א ב'. . (מגילה ט' א')
היום על לבבך. תניא, אנשי יריחו היו כורכין את שמע ולא מיחו בידם חכמים, היכי הוו עבדי, אמר רבא שהיו אומרים היום על לבבך, דמשמע היום על לבבך ולא למחר על לבבך כזעיין מש"כ לעיל פ' שמע ישראל דלחד מ"ד היתה ענין כריכה שלהם שלא היו מפסיקין בין אחד לואהבת יעו"ש. ורבא ס"ל שכך היו כורכין כדמפרש. . (פסחים נ"ו א')
על לבבך. מלמד שאחר כונת הלב הדברים אמורים, מכאן שהקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא כחהיינו רק בדיעבד, אבל לכתחלה מצוה להשמיע לאזניו כמבואר לעיל בפ' שמע. ואמנם אע"פ שיוצא בכזה בכ"ז אם לא הוציא בשפתיו אלא הרהר בלבו לא יצא. ולכאורה מאי שנא משאר הברכות דקי"ל אם בירך בלבו יצא, וצ"ל דשאני הכא דכתיב ודברת בם, מבואר דצריך דבור, משא"כ בשאר ברכות כמו למשל ברכת המזון דכתיב וברכת אינו מרומז כלל שצריך להוציא בשפתיו. . (ברכות ט"ו א')