רחים ורכב. החובל את הרחיים עובר בלא תעשה וחייב משום שני כלים, שנאמר לא יחבל רחיים ורכב צור"ל הממשכן את הרחיים, ואיירי ברחיים של יד שהוא מתטלטל ואפשר למשכנו, והרבותא בזה אע"פ שמשותפין למלאכה אחת אך אע"פ כן הם שני כלים, כי האבן התחתון נקרא רחיים, מדמהודק בהרחיים שהוא הכן והאבן העליון הסובב עליו נקרא רכב מפני שהוא רוכב וסובב על התחתון, ואיירי אפילו בהתראה אחת אם חבל בפעם אחת, דאי בשתי התראות אפילו רחים ורחים חייב שתים וכמ"ש גבי נזיר אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת, ולא הוי לאו שבכללות משום דאע"פ שעושין מלאכה אחת ולא יתכן לזה בלא זה ובכ"ז פירש הכתוב תרווייהו וכל אחד שם בפ"ע הוו התראותיהן חלוקות, ועיין בדרשה שבסמוך מירושלמי שמפרש טעם דרשה זו.
. (ב"מ קט"ו א')
רחים ורכב. מה רחיים ורכב שהם מיוחדים שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אף כל דברים שהם שני כלים מיוחדים ועושין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו צזוכגון אם חבל צמד של פרות וכדומה, ועיין בתוס' וברא"ש.
. (שם קט"ז א')
רחים ורכב. ממשמע שנאמר רכב אין אנו יודעין שהרחיים בכלל, ומה ת"ל רחיים ורכב, לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו צחהוא מפרש טעם המשנה דב"מ קט"ו א' דחייב משום שני כלים שנאמר לא יחבול רחים ורכב, והכונה דכיון שהם למלאכה אחת כמש"כ לעיל אות צ"ו לא הו"ל להכתוב לפרשן ביחוד, ומדפרשן ש"מ שבא להורות שחייב ע"ז בפ"ע ועל זה בפ"ע, וכבר בארנו זה לעיל באות הנזכר, יעו"ש.
. (ירושלמי נזיר פ"ו ה"ב)
כי נפש הוא חבל. לא רחיים ורכב בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר כי נפש הוא חובל צטר"ל מה שאמרו חכמים דחייב בשני כלים אע"פ שהם למלאכה אחת ולמדו זה מן הכתוב, לא על רחים ורכב שנאמר בפירוש בכתוב אמרו חכמים שחייבו הכתוב שנים אלא על כל דבר שעושין בו אוכל נפש כעריבות ויורות שמבשלין בהן או כל דבר שצריך לו מאוד כמלבוש שעליו וכלים שאוכל בהן ומטה ומפץ שישן עליהם, ובמשכן אחד מאלו חייב להחזירן לו, אבל שאר כלי אומנות שאין עושין בהן אוכל נפש כזוג ספרים וחייטים ופרות של חרישה או אפילו כלי אוכל נפש כשא"צ להן ממשכנין, ומיהו כשנותן לו הלוה בעצמו למשכנו כלים של אוכל נפש ואפילו שלא בשעת הלואה מותר לקבלן, דהוי כמו שמוכרו לו.
ודע דכמו כאן כן בכל מקום שנאמר לשון חבלה איירי במשכנו שלא בשעת הלואה או עפ"י שליח ב"ד או שהב"ד יצוה להלוה בעצמו שיתן להמלוה, ובאה האזהרה על הב"ד שלא יצוו ליתן זאת למשכון, אבל אם נותן לו זאת מעצמו משכון בשעת הלואה זה נקרא עבוט, ויתבאר ענינו בסמוך בפסוק י'. –
וכן כלל דינים אלו איירי רק בממשכן שרוצה להיות בטוח בו בחובו שלא הגיע עוד זמן הפרעון ויירא שמא יבריח הלוה, או שהגיע זמן הפרעון ואפ"ה אין המלוה רוצה לגבות משום שרואה שאין ללוה כדי סדור שמסדרין לבע"ח ליתן לו ממטלטליו מזונות לל' יום וכסות לי"ב חודש ועוד [חו"מ סי' צ"ז ולפנינו בפ' בחקתי] ויודע שכשיסדרו לו לא ישאר כדי חובו, לכן רוצה טפי לגבות לבטחון דאז לא יסדרו להלוה, אבל בהגיע זמן הפרעון והמלוה רוצה להשתלם, אז שליח ב"ד נכנס לביתו וממשכן אפילו רחים ורכב ומוכרן בב"ד ומשלם לזה, ועיין בחו"מ שם.
. (ב"מ קט"ו א')