1ואשה. אין לי אלא אשה, בת עשרה ימים לזיבה מניין ת"ל ואשה צחכמו בזב דמטמא אפי' בן יום אחד כמבואר לעיל ריש פ' ב', ועיין משכ"ל בפ' ט"ז בטעם הדרשה מן ו' דואשה. ומה דנקיט באיש בן יום אחד ובאשה בת עשרה ימים פשוט הוא, משום דאשה אינה נעשית זבה רק אחר שבעת ימי נדה ואינה נעשית זבה גדולה עד שתראה ג' ימים וכפי שיתבאר בסמוך אות ק"ו, הרי עשרה, ומה דנקיט לפי"ז בזב בן יום אחד ולא בן שלשה ימים הוא משום דבזב תלוי הראיות במספר ובזבה בימים כמבואר לעיל בפסוק ג'.
.
(שם מ"ד א')
2ואשה. בין גיורת בין שפחה בין משוחררת צטקצת צ"ע ל"ל דרשה זו הא כבר בריש פרשה זו דריש לרבות גרים ועבדים, עי"ש בפסוק ב', וי"ל.
.
(תו"כ)
3כי יזוב זוב דמה. ת"ר, דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד קשאם קשתה ללדת בימי זיבה וע"י זה ראתה דם אין זה דם זיבה ואינה טמאה, אבל אם בימי נדה קשתה טמאה. ואע"פ דגם בנדה כתיב זובה בבשרה (פ' י"ט) ואפשר ג"כ לומר זובה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, אך משום דביולדת כתיב (ר"פ תזריע) וטמאה שבועים כנדתה, ואם היה אז דם נדה טהור לא היה הכתוב מדמה טומאת לידה לנדתה כיון ואז גם נדתה טהורה וכמש"כ שם.
, או אינו אלא ולא מחמת אונס קאכגון שקפצה ממקום למקום וראתה דם.
, כשהוא אומר כי יזוב זוב דמה הרי אונס אמור קבדלשון זה מורה על הזיבה בכל אופן שהוא, וע' באות הסמוך, ולעיל פ' ב' נתבארו פרטי אונסין בזיבה.
, הא מה אני מקיים דמה, דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד קגואי אפשר לומר להיפך, כי יזוב זוב דמה הרי מחמת ולד אמור ומה אני מקיים דמה ולא מחמת אונס משום דכיון דקשתה בימי לידה אין לך אונס גדול מזה, וא"כ יהיו לפי"ז הדרשות סותרות זא"ז.
.
(נדה ל"ו ב')
4ימים רבים. כמה רבים שלשה קדר"ל כשרואה שלשה ימים אז הוי זבה גדולה, ואם רק יום אחד או שני ימים הוי זבה קטנה, ופרטי חלוקי הדינים יתבארו בסמוך.
, יכול רבים עשרה, כשהוא אומר ימים רבים. מה מעוט ימים שנים אף מעוט רבים שלשה קהועיין המשך הענין בדרשות הסמוכות.
.
(תו"כ)
5בלא עת נדתה. על נדתה, סמוך לנדתה, מופלג לנדתה מניין, ת"ל או כי תזוב, ומניין לרבות אחד עשר ת"ל בלא עת נדתה קולתכלית באור הדרשה הזאת והקודמות והבאות נבאר בזה בקצרה פרטי דיני נדה וזבה וסדריהן. מתחלה כשרואה האשה דם בילדותה, כל ז' ימים הראשונים היא נקראת נדה בין שראתה רק יום ראשון בין שראתה כל השבעת ימים, ואם רק ביום השביעי קודם הערב שמש פסקה מלראות אז טובלת בליל שמיני וטהורה, ואם ראתה מיום השמיני ולהלאה עד י"א יום נקראים אותם הימים ימי זיבה, ולאחר הי"א יום מתחילין שוב ימי נדות, והוא שחז"ל קראו להם י"א יום שבין נדה לנדה, ואמרו על זה (נדה ע"ב ב') שהוא הלכה למשה מסיני. וכך משפטה בהן, אם ראתה בהם יום אחד לבד, בין שתראה בתחלת הלילה בין שתראה בסוף היום, רק שפסקה בטהרה אז משמרת כל הלילה שלאח"כ שאם לא תראה תטבול למחר אחר נץ החמה, ורק אסורה לשמש כל אותו היום שמא תראה ותסתור הפסק הטהרה ותטמא למפרע, וזו היא שנקראת שומרת יום כנגד יום, ואם ראתה גם ביום השני ופסקה בטהרה טובלת בבקר יום השלישי ואינה משמשת כל אותו היום מחשש המבואר, וגם זו היא בכלל שומרת יום, וזו היא הנקראת זבה קטנה [וע"ל פ' כ"ו], ואם ראתה גם ביום השלישי נעשית זבה גדולה ולא תטהר עד שיעברו עליה שבעה ימים נקיים חוץ מיום שפוסקת בו וטובלת ביום השביעי לאחר נץ החמה רק אסורה לשמש כל היום שמא תראה ותסתור כמבואר, וגם חייבת קרבן לטהרתה, וכשעברו י"א יום ולא ראתה או שנמשך נקייתה מזיבה חודש או שנה, כל שתראה דם אח"כ הוי התחלת נדתה, ואם ראתה כל הי"א ימי זיבה או שנמשך ראייתה מתוך הי"א יום חודש או שנה אינה חוזרת להתחלת ימי הנדות עד שיעברו עליה ז' נקיים ואז יתחילו ימי הנדות ואחריהן ימי הזיבות, כמבואר, וכן לעולם.
ובטעם החומר בימי זיבה מימי נדה, שבימי זיבה צריכה שבעה נקיים ובימי נדה צריכה רק הפסק טהרה, כמבואר, י"ל משום דבשבעה ימי נדה מטבע תולדות גוף האשה שתראה דם, ולכן צריכה רק הפסק טהרה קצת לאות שפסקה מלראות, משא"כ כשמוסיפה לראות לאחר ימי נדה הקצובים לטבע הראיה [והיינו זבה] אות הוא כי דמיה מקולקלים וגופה אינו בריא, ולכן רק כשעברו שבעה ימי נקיים בטהרה [כדרך ימי הראיה] רק אז סימן הוא שנבראה וששבה לאיתנה].
זה הוא סדר הזיבות והנדות לפי המתבאר מרוב הראשונים. ורק להרמב"ם בפ"ו מאסורי ביאה דרך אחרת, ובחדושנו לגמרא בארנו דעתו בזה, וכאן לא נמצא לנכון להאריך בזה, אחרי כי מסקנת הגמרא דאפילו על טפת דם כחרדל החמירו לישב שבעה נקיים כזבה גדולה, כדי שלא תבא לידי טעות בין ימי נדה לימי זיבה, דשמא בימי זיבה היא וצריכה שבעה נקיים. –
ועתה נבא לבאור הדרשה שלפנינו, על נדתה סמוך לנדתה, ר"ל שאינה נעשית זבה גדולה אלא ברואה שלשה ימים אחר ימי נדתה סמוך לנדתה, והיינו שראתה שמיני ותשיעי ועשירי, ומניין שאם ראתה מופלג לנדתה, היינו אם ראתה בתשיעי ועשירי ואחד עשר, ת"ל או כי תזוב, דלשון או משמע שני ענינים בפסוק זה, האחד שראתה סמוך או כי ראתה מופלג לנדתה, ומניין לרבות יום האחד עשר שיצטרף עם הראשונים לזיבה לג' רצופין אע"פ שאינו ראוי לספירת נקיים של ראייתם א' ב' ג' שכלים בעשירי, ת"ל בלא עת נדתה, ופירש"י ואפילו מופלג לימים הרבה, עכ"ל. ואינו מתבאר טעם דרשה זו, ואולי הכונה דמפרש בלא עת נדתה קודם עת נדתה הסמוכה לאחר י"א ימי זיבה כפי שבארנו דלאחר י"א ימי זיבה מתחילין ימי נדה, וא"כ ממילא מוכח דגם יום הי"א מצטרף כמש"כ, וזה מבואר.
.
(נדה ע"ג א')
6על נדתה. אמר ליה רב שמעיה לרבי אבא, אימא ביממא תהוי זבה בליליא תהוי נדה, אמר ליה, עליך אמר קרא על נדתה סמוך לנדתה, סמוך לנדתה אימת הוי, בלילה, וקא קרי לה זבה קזכונת הקושיא אימא כשראתה ביום תהיה זבה כדכתיב ימים וכשראתה בלילה לא תהיה זבה אלא נדה, ומשני דכיון דימי נדות הוי עד הלילה כדכתיב (פ' י"א) שבעת ימים תהיה בנדתה, בנדתה תהא כל שבעה, וימי זיבה מתחילין סמוך לנדתה היינו לאחר שנגמרו ימי נדתה כמבואר בדרשה הקודמת, יעו"ש, והיינו בלילה, וא"כ ממילא מבואר שכשרואה בלילה הוי זבה. אמנם זה אין סברא לומר דלפי"ז תהיה זבה רק כשרואה בלילה ולא כשרואה ביום משום דהא מפורש כתיב בה ימים.
.
(נדה ע"ג א')
7כל ימי. אין לי אלא שלשה, שני ימים מניין, ת"ל ימי, יום אחד מניין, ת"ל כל ימי קחר"ל אין לי אלא הרואה שלשה ימים נעשית זבה כמבואר לעיל בדרשה ימים רבים שהם שלשה כמבואר שם, ומניין שאם ראתה רק שני ימים או גם יום אחד שנעשית זבה [רק שבשלשה נעשית זבה גדולה ובאחד ושנים נעשית זבה קטנה וכמבואר לעיל אות ק"ו], ת"ל כל ימי, דמיותר הוא, ובא לרבות כל מספר ימים שהוא שתראה בהן נעשית זבה.
.
(שם שם)
8טמאה היא. טמאה – מלמד שמטמאה את בועלה כנדה קטהלשון טמאה היא מיותר, ובא ללמד שנקראת טמאה, ולכן יש לזבה דין טמאה לענין שמטמאה את בועלה, ועיין לקמן סוף פ' ל"ג בדרשה ולאיש אשר ישכב עם טמאה לרבות את הבא על שומרת יום כנגד יום [ענין שומרת יום עיין לעיל אות ק"ו], וכונה אחת לשתי הדרשות, ר"ל מאחר שנקראת טמאה.
היא – היא מטמאה אה בועלה ואין הזב מטמא מה שהוא בועל קיאם הזב בועל אינו מטמא אותה משום זבה רק משום מגע. ובתו"כ מסיים על זה אלא שדברו חכמים בלשון נקיה, ונראה פירושו משום דכלפי מה שאמר היא מטמאה את בועלה הול"ל הוא אינו מטמא את בועלו, אך אם היה אומר כן היה במשמע אינו מטמא את מי שבועל אותו [כמו המובן בנקבה], והיינו משכב זכר, וזה ענין מגונה, ולכן אמר מה שהוא בועל.
, ומניין שעושה משכב ומושב, ת"ל כמשכב נדתה, ואין לי אלא שלשה ימים, שני ימים מניין, ת"ל ימי, יום אחד מניין ת"ל כל ימי קיאכמש"כ לעיל אות ק"ח.
.
(נדה ע"ג א')