1אשר יבכר לה'. משיבוכר לה', אי אתה מקדיש אבל אתה מקדיש בבטן קמהבסמוך מתבאר שאין שום קדושת קרבן חלה על בכור, ועל זה אמר כאן שרק אז אין חלה עליו קדושה רק כשיצא מרחם, אבל עודו במעי אמו מתפיסין אותו לשם קרבן אחר. וטעם הדרשה משום דשם בכור מורה לא רק על פטר רחם כי אם גם על גמר ובשול הפרי, כמו לחדשיו יבכר (יחזקאל מ״ז:י״ב), ובולד הוי גמר בישולו משיצא לאויר העולם, ולכן קיימא לן שאם רוצה אדם להפקיע הקדושה מבכור ולהקריבו לחובתו צריך שיאמר על הולד עודו במעי אמו מה שבמעיה של זו אם זכר יהיה עולה. ואמנם דוקא על עולה יכול לשנותו מפני שמעלהו מקדושה קלה לקדושה חמורה, אבל אינו רשאי לעשותו שלמים משום דמורידו מקדושתו, יען כי בכור נאכל רק לכהנים והשלמים לכל אדם.
, יכול אף ולדי כל הקדשים כן, ת"ל אך חלק קמור"ל יכול אף ולדי כל הקדשים אתה משנה אותן מקדושה לקדושה כשהן בבטן, ת"ל אך חלק, כלומר חלק בכור משארי קדשים, דרק בכור הותר להקדיש קודם שיבוכר אבל לא שאר קדשים בבטן דכיון דהאם קדושה הוי כל חלק מיצירת הולד קדוש מאליו עודו בבטן, וכן קיי"ל בעלמא דולדות קדשים בהווייתן הן קדושים, משא"כ בבכור דאין שום קדושה בהאם ורק בהולד עצמו ולא נקרא ולד עד שיצא לאויר העולם.
.
(תמורה כ"ה א')
2בבהמה לא יקדיש איש אותו. ת"ר אלו נאמר בכור לא יקדיש הייתי אומר בכור לא יקדיש הקדשות, ת"ל איש אותו, אותו אי אתה מקדיש אבל מקדיש אדם בכור הקדשות, ועדיין אני אומר הוא לא יקדיש אבל יקדישוהו אחרים, ת"ל בבהמה, בבהמה עסקתי קמזכל דרשה זו אינה באה אלא לפרש אריכות הלשון דדי היה לכתוב אך בכור לא יקדיש ומפרש שאם היה אומר אך בכור לא יקדיש הייתי אומר ששם בכור הוא שם לבכור אדם, ומזהיר שבכור אדם לא יקדיש שום הקדש ולכן צריך לומר לא יקדיש אותו להורות הכונה שלא יקדיש את הבכור, ועדיין היה אפשר לטעות ולומר ששיעור הכתוב הוא אך בכור [אדם] לא יקדיש את אשר יבוכר והיינו שהבכור לא יקדיש את הבכור אבל אחרים מקדישין את הבכיר, לכן כתב בבהמה להורות דבכור קאי אבכור בהמה, וז"ש בבהמה עסקתי, ר"ל כל פסוק זה איירי כולו בבכור בהמה ולא בבכור אדם.
.
(שם שם)
3לא יקדיש. תניא, אין מתפיסין אותו לשום זבח, דכתיב אך בכור אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש אותו קמחר"ל שלא חל עליו שום קדושה אחריתא.
.
(בכורות ט"ו ב')
4לא יקדיש. תניא, כתוב אחד אומר (פ' ראה) כל הבכור תקדיש וכתוב אחד אומר לא יקדיש, לא יקדיש מבעי ליה ללאו קמטדבמתפיס על בכור שם קרבן אחר עובר בלאו.
תקדיש מבעי ליה לכדתניא, מניין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו, שנאמר הזכר תקדיש קנר"ל מצוה לומר הרי זה קדוש ואע"פ שהוא קדוש מאליו, וזו דעת חכמים, ור' ישמעאל ס"ל דהעשה תקדיש בא להורות שמותר להקדישו הקדש עלוי, דהיינו להעלותו בדמים שיאמדו כמה יתן אדם להבעלים שיתן בכור זה לבן בתו כהן, וסכום כזה יתן לבדק הבית או לכהנים, והלאו לא יקדיש בא להורות שסתם הקדש מזבח דהיינו שם קרבן אחר לא חל עליו, ולא ס"ל דמצוה להקדיש בכור בפה יען כי מאליו הוא קדוש, וחכמים דרשו דינו של ר' ישמעאל מדרשה אחרת [בסמוך פ' כ"ח]. ומחלוקת הפוסקים כמאן קיי"ל, והאריך בזה בבאורי הגר"א ליו"ד סי' ש"ו ס"ק ד'.
.
(ערכין כ"ט א')
5לא יקדיש. תניא, השוקל שקלו ממעות הקדש קנאשהיו בידו מעות שהוקדשו לבדק הבית ושגג וסבר שהם של חולין ושקל מהם שקלו.
, אם נתרמה התרומה וקרבה הבהמה מעל, דכתיב אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו, כל שהוא קודש אין קדושה חלה עליו קנבר"ל אם נתרמה התרומה וקנה בהמה באותה תרומה והקריבוה אז נתחייב השוקל קרבן מעילה אבל לא קודם, לפי שאין מעילה אלא במוציא מן ההקדש לחולין או מהקדש להקדש ועושה בה מעשה כמו הכא בהקרבת הבהמה, אבל בלא מעשה אין מעילה במוציא מהקדש אחד להקדש אחר, דמכיון שהדבר קדוש בקדושה אחת שוב אין תופס בה קדושה אחרת [בלא מעשה], וכמו דמצינו הכא דבכור אין תופס קדושת קרבן אחר וכמביאר בפסוק ובדרשה לעיל.
.
(ירושלמי שקלים פ"ב ה"ב)
6אם שור אם שה. אין לי אלא בכור קנגשאין חלה עליו קדושת קרבן אחר כמבואר לעיל.
, מניין לכל הקדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה ת"ל לא יקדיש אם שור אם שה קנדדמיותר הוא לענינא, ובא לכלול כל שור ושה שהוא קודש לא יקדישנו שנית. –
ועיין בערכין ו' ב' וביו"ד סי' רנ"ט דהנודר מעות לצדקה אם קודם שבאו ליד הגבאי מותר לשנותן ומשבאו ליד הגבאי אסור לשנותן. וקצת צ"ע דהא הכא מפורש סתם דאסור לשנות מקדושה לקדושה באין חילוק אם באו ליד הכהן או לא. ואפשר לומר דיש חילוק בין דברים שהקדושה חלה עליהן ממש, היינו על גופן כמו שהן, או רק על חליפתן ותמורתן כמו מעות, דכשמקדישין חפץ שבו עצמו מתקיימת פעולת הקדושה כמו בנדון הדרשה שלפנינו שהקדיש שור או שה לקרבן שמקריבין אותו עצמו, א' מיד כשנקדש נתפסה בו הקדושה ושוב אי אפשר לקדושה אחרת להתפס בה, ואע"פ שעדיין היא ביד ובבית הבעלים, משום דכל היכי דאיתא קודש היא, משא"כ אם הקדיש חפץ שקדושתו באה רק בתמורתו כגון המקדיש מעות שההקדש או הגזבר קונה בהן דברים שבקדושה, או גם אם נודרם לעניים אין העני נהנה מהם גופן רק מתמורתן שלוקח בהן לחם ובגד, לכן אין קדושתן חמורה כל כך שתתפוס תיכף בלא השתנות, כיון דבכל אופן שהוא צריך החפץ להשתנות עד שיבא לתעודתו, ורק אז אסור לשנותה מכיון שנעשה בה שינוי רשות מרשות הבעלים לרשות הגזבר והשנוי הזה מחליט קדושתה ולכן אז אסור לשנותה אם לא לצורך הקדש עלוי דהיינו לקדושה יתירא כמו הכא בשור ושה כמבואר הכא בתו"כ שהקדישו הקדש עלוי.
ומצינו חילוק כה"ג בין צדקה המתקיימת בגוף ההקדש ובין צדקה הבאה מחמת תמורת דבר הנקדש בסוכה מ"ט ב' אין הצדקה משתלמת אלא לפי החסד שבה, והיינו שיתן לעני פת אפוי מוכן לסעודה, ולא דבר שישיג העני הנאתו בחליפי אותו הדבר כגון מעות. –
ובזה ארוח לן להבין סוגיית הגמרא בערכין ו' א' וב', ת"ר, האומר סלע זו לצדקה, עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה, משבאת ליד גבאי אסור לשנותה, עוד שם, ת"ר, ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה וכו', והנה בסלע חילק בין באת ליד גבאי ובין אם לא באת, ובמנורה ונר פסק סתם דאסור לשנות, וצריך טעם, ולפי מש"כ הענין נכון וברור מאוד, כי כפי שבארנו, בהקדיש מעות אין הקדושה אלימתא כ"כ ולכן אינה נחלטת בלי שינוי רשות בקודש, משא"כ בהקדיש חפץ שהן בעצמן נכונים לפעולתן בקודש כמו מנורה ונר בביהכנ"ס נחלטת הקדושה מעת ההקדש ואע"פ שעדיין היא בבית הבעלים, ויש לעיין ולדון הרבה בזה, כי הוא דין חדש, ועיין בתוס' ערכין שם ובב"ב ח' ב', ודו"ק.
.
(תו"כ)
7לה' הוא. הוא קריב ואין תמורתו קריבה קנהאלא תרעה עד שיפול בה מום ותאכל.
.
(זבחים פ"א ב')